ארכיון

תגית: ש"ס

מאיר כהנא

לפני כשבועיים, עם הגשת הרשימות שיתמודדו בבחירות לכנסת, סוכם על האיחוד בין מפלגת "יחד", בראשות אלי ישי ויוני שטבון, לבין "עוצמה יהודית" בראשות מיכאל בן ארי וברוך מרזל. בן ארי, שנאלץ לוותר על מקומו ברשימה לטובת מרזל, סיכם ואמר: "נוכחותו של ברוך מרזל היא ניצחון עצום על שונאי ישראל. ברוך הוא תלמידו הנאמן של הרב כהנא, שהיה עוזרו בכנסת. חזרתו לכנסת כח״כ היא ניצחון עצום. יהיה שמח כשברוך יעמוד מול האויבים". אחת הסיבות להצבתו של מרזל במקום בן ארי היא התדמית החרדית שהוא משדר בהופעתו, ההולמת את שאיפתה של מפלגת "יחד" לפנות גם לקהל חרדי.

ביום חמישי האחרון נפסל מרזל על ידי ועדת הבחירות המרכזית, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. בין אם פסילה זו תחזיק מעמד בבג"ץ ובין אם לא, כפי שמסתמן, הכיוון ששורטט על ידי האיחוד בין שתי המפלגות חורג מעבר להצהרות המשותפות על "איחוד טקטי", או "בלוק", וגם מעבר לשאלה אם המפלגות תשארנה מאוחדות לאחר הבחירות. למעשה, הוא מסמן סוג של אלטרנטיבה ראשונית להוויה החרדית הקונבנציונלית, שעלולה לתפוס תאוצה בעתיד אם רק יבשילו לכך התנאים.

כמעט במקביל לאיחוד בין מרזל לישי, דיווח "הארץ" על כ-40 עצורים בהפגנה של חרדים באשדוד נגד מעצר בחורי ישיבה שערקו מצה"ל. הפגנה דומה נערכה גם בירושלים, ובה שיתפו פעולה תלמידי המחנה הליטאי המתבדל של הרב שמואל אוירבך, שאסר על נאמניו אפילו להתייצב בלשכת הגיוס, ונאמני "העדה החרדית" האנטי-ציונית. אלה הם שני אירועים חדשותיים שלכאורה אין קשר ביניהם. אך בפועל, הקשר הסמוי המונח ביסודם מסמן סכנה חמורה העומדת לפתחה של החברה הישראלית, על ענפיה הדתיים והחילוניים כאחד.

כדי להבין את אופי הסכנה הטמונה כאן, יש להתבונן בפוליטיקת הזהויות בישראל ממבט כולל, ומתוך התחשבות בדינמיקות המתקיימות בתוך החברה הדתית והחרדית. דינמיקות אלה עלולות לדחוק עוד חרדים רבים אחרים אל הפינה האפלה של הימין החרדי של ישי, מרזל וחבריהם.

מזה שנים שדמותו של החרדי, ושל חברת הלומדים החרדית, עומדת במחזוריות קבועה במרכז השיח הציבורי החילוני בישראל. מדובר בשיח של תרעומת, הקובל על אי גיוסה של החברה החרדית לצבא, על אי-יצרנותה, ועל הקלות או פריבילגיות שהניחה המדינה לפתחה. במערכת הבחירות לפני שנתיים העמיד יאיר לפיד תחושה זו של תרעומת בורגנית במרכז הקמפיין שלו. לדבריו, מעמד הביניים הוא הנושא על גבו את עולה של הכלכלה, ודווקא עליו מנחית האוצר את מרבית הגזרות. אולם האוצר, או אפילו נתניהו, אינם פלטפורמות רחבות מספיק בשביל לשאת על גבם את אותה תרעומת בורגנית. כאן נכנסה לתמונה החברה החרדית.

לפיד קיים מעט מאוד ממה שהבטיח לבוחריו. לכן היה זה קריטי בעבורו לנופף בחוק השוויון בנטל כהישג של ממש. לצד שותפיו לממשלה היוצאת, נפתלי בנט ואיילת שקד, הוא ניסח מחדש את חוקי הגיוס, ואף התעקש על סנקציות פליליות למי שאינם מתגייסים. אבל מה משמעות הגיוס בעבור יחידים או קבוצות שגדלו על ברכיה של מסורת יהודית טוטאלית? החרדים טוענים, ובצדק, שיחידים וקבוצות כאלה יעברו בהכרח חילון, כלומר יאבדו את צביונם החרדי. אבל זו לא כל התמונה. למעשה, התמהיל בין מורשת יהודית חזקה לגיוס עלול להוביל להלאמה בסגנון חרדי, כלומר להתחזקותן של מגמות פוסט-חרדיות המעוגנות בנטיותיו הבוטות ביותר של הימין. האינטרס "לנרמל" את החברה החרדית באמצעות הצבא הינו אינטרס מובהק של הימין, לא של המרכז ובוודאי לא של השמאל.

ייתכן מאוד שחוק הגיוס עקר מיסודו ובפועל הוא יחול, אם יחול, בעיקר על הפריפריות של ההוויה החרדית, כפי שציינו פרשנים שונים עם ניסוחו. אבל מנקודת מבט פוליטית-חברתית, אפשרות זו מסתמנת כגרועה אף יותר. הפריפריות החרדיות עצמן אינן אחידות. הן כוללת בין השאר חב"דניקים, ברסלבים חדשים, חרדים ממוצא מזרחי, חוזרים בתשובה, וכאלה שנשרו מן הישיבות ומתהלכים ברחובות, לעתים עם פנטזיות לנקום בערבים. מאחת מן הפריפריות החרדיות האלה הגיחו הצעירים ששרפו למוות את מוחמד אבו ח'דיר. גם אם מדובר במקרה קיצון פסיכוטי, הוא עדיין מסמן מדרג רחב יותר של לאומנות בוטה העלולה להגיח ביתר שאת מתוך ההוויה החרדית.

החברה החרדית מורכבת מקבוצות רבות. הגרעין הקשה והחשוב ביותר שלה הוא גרעין לומדי התורה המקיימים את יציבותו של המשטר ואורח החיים החרדי, הנשמע לרבנים ולראשי הישיבות. בפריפריות של אלה ניצבות קבוצות רבות נוספות, המהוות את החומר הדליק שבין היתר מזין את הלאומיות הישראלית מצדדיה הימניים. בין אלה ניתן למנות למשל לא מעט ממצביעיה של ש"ס, שהגיעו מן הימין המסורתי והכפיפו נטייה זו להיבטים האתניים והעדתיים שהעמידה ש"ס במרכזה, לצד הציות לדברי חכמים. ש"ס ויהדות התורה אינן אפוא רק מפלגות סקטוריאליות, אלא סכר בפני התלקחות דתית-לאומית שאת תוצאותיה קשה לצפות.

מעמדם האלקטורלי של החרדים ומיקומם ברוב ממשלות ישראל העניקו להם, לפי כללי המשחק הדמוקרטי, זיקה אל הקופה הציבורית. חשיבותו של מיקום זה היא הרבה מעבר לכך שהוא מאפשר "סחטנות חרדית", כפי שגורס השיח הפופולרי. המפלגות החרדיות הממוסדות, ש"ס ויהדות התורה, הן גורם חשוב מאוד השומר על יציבותה של החברה בישראל. המירכוז הפוליטי של ההוויה החרדית והעוגן הדו-מפלגתי שבו היא קשורה כבר כשלושה עשורים, מבטיחים יסוד חברתי יציב, הנשמע לשיח רבני רציונלי ואחראי, הדוחה הלכה למעשה את כל הצדדים המסוכנים שבלאומיות הפנטית, המשיחית והאפוקליפטית.

החברה החרדית הליטאית נשענת זה כמאתיים שנה על ערך של לימוד תורה. היא קדמה לציונות, והקימה מתוך ישיבותיה כמה מהחשובים שבמבשריה ובמנסחי דרכה. החרדיות הספרדית צועדת בעקבותיה. היא כוללת גרעין קשה של בני תורה חרדים, המשפיעים ומייצבים ציבור רחב הרבה יותר, הכולל חיילים ואנשים עובדים רבים. מנקודת מבט זו, התערערותה היחסית של ש"ס באחרונה היתה בשורה רעה דיה לכל מי שדואג ליציבותה של החברה בישראל. רצוי מאוד שהמרכז והשמאל החילוני והליברלי יבין את ההשלכות האמיתיות שעלולות להיות לפגיעה בחברת הלומדים החרדית. אחרת אנו עלולים למצוא את עצמנו במדרון פוליטי חלקלק, שבמרכזו ניצב אלי ישי, ובתחתיתו ברוך מרזל.

פורסם ב"הארץ"

מודעות פרסומת

הרב עובדיה יוסף, 1972

חשיפת ההקלטות של הרב עובדיה יוסף והטלטלה העוברת על ש"ס, מערערות את המיתוס המכונן של התנועה, ומסכנות את עצם קיומה של התנועה במתכונת המוכרת. לא בכדי התגובות בין שורותיה נעות בין היסטריה ("חילול השם") למהלכים מחושבים למחצה (התפטרות דרעי), שתפקידם העיקרי הפעלת לחץ מאסיבי מתוך העולם החרדי, הספרדי והאשכנזי כאחד, על מנת לבודד את הפצצה המתקתקת (ישי) ולנטרלה. כדי להבין מה בעצם מתרחש, יש להתבונן במבנה הזהות שהתנועה מייצגת; שכן ש"ס, בשונה ממפלגות אחרות, ובדומה במקצת לאגודת ישראל, מייצגת זהות מובחנת והיא אינה תנועה פוליטית גרידא.

תולדותיה של תנועת ש"ס מעניקות לנו הדגמה כיצד מבנה זהות מודרני, קם ומתארגן במהירות. היא מהווה דוגמה, שצמחה בתנאי מעבדה כמעט, ממנה ניתן היה להסיק על זהויות רחוקות יותר הנמתחות על פרקי זמן ארוכים. זה מקור כוחה, וכאן גם טמון פוטנציאל נפילתה.

כזהויות אחרות בעולם המודרני – תנועות דתיות, לאומים, ואפילו דמוקרטיות ליברליות – גם מבנה הזהות של תומכי ש"ס הינו "מדומיין". כלומר הוא כולו סובייקטיבי – כזה שאינו אמתי ואינו שקרי. בדרך כלל, זהויות מודרניות עוצבו לאורך שלבים רבים, עד שלבשו את צורתן הנוכחית. הן מציגות את עצמן כעתיקות, גם כאשר הן מודרניות, והן קולקטיביות ולא אישיות, כלומר על פי רוב הן אינן נשענות על דמות מייסדת אחת מן ההווה או העבר הקרוב. לכן בלתי אפשרי לערער על מבני זהות כאלה, וזה אף לא רצוי. בנקודה זו שונה המקרה של ש"ס.

לאגודת ישראל יש דורות של רבנים "גדולים" המזוהים עמה. גם לו יצויר שתיערך דה-מיתולוגיזציה ל"גדול" עכשווי, הדבר יעורר מהומה, אבל לא יפגע במבנה הזהות התומך בארגון הפוליטי והחברתי של התנועה. לעומתה, ש"ס בראשיתה אינה אלה התאמה מזורזת של העולמות הרבים והמפוצלים של יהדות ספרד והמזרח, לזה של החרדיות האשכנזית. כדי ליצור כמעט יש מאין התאמה כזו, קמה, מבין קפלי האדרת של הרב שך, דמותו של הרב עובדיה יוסף. תלמיד חכם מרשים, אך נטול כוח פוליטי ויוקרה. בסך הכול "ראשון לציון", וחביבם של כמה גדולים אשכנזים בני דורו שהעריכו את למדנותו, בדרכם הפטרונית המסורתית המסתייגת. אלא שבניגוד לכל קודמיו בין הרבנים האשכנזים והספרדיים במאה העשרים, הרב יוסף עוצב כדמות מייסדת, חיה ונושמת, המרכזת סביבה תנועת המונים.

הרב יוסף לבדו לא יכול היה למנף את ש"ס. עוד קודם לכן היה צריך למנף אותו בעצמו, ולחבר אותו אל הבעיות הבוערות של החברה הישראלית. תנועת ש"ס בהנהגתו התלבשה היטב על החלל הגדול שהותיר השסע המזרחי בישראל, החילוני במהותו. היא ניזונה ממנו ושבה והזינה אותו בתכני מסורת, בהיסטוריה, ובנרטיב-על על אודות עלייתה ונפילתה של יהדות ספרד המפוארת – כשלעצמה ישות מדומיינת, תומכת זהות, שספק אם התקיימה אי פעם במתכונתה זו במציאות. במרכזו של נרטיב זה, הוצבה דמותו של הרב יוסף, וצועפה בהילה מיתית.

מינופה של ש"ס והתנופה הפוליטית שצברה, בעיקר לאורך שנות התשעים, היא תולדה של המפגש החד-פעמי בין מהפכן הלכתי עם פוטנציאל לא ממומש – הרב יוסף, לבין מטאור פוליטי – דרעי הצעיר והכריזמטי. דרעי שלפני החקירות, ודרעי של החקירות. זה שלפני המאסר וזה שנכנס לבית הכלא בקול תרועה. מפגש זה הוליד חיבור בין החזון ההלכתי והאידאולוגי של הרב יוסף – שכלל האחדה של החברה הספרדית הדתית והמסורתית סביב מסגרת אוטונומית, אלטרנטיבית בפוטנציאל לזו הציונית ההגמונית – לבין המציאות הפוליטית הממשית, הכוללת יצירה של תדמיות פוליטיות ובניית התשתית של המוסדות חברתיים.

וכך, דמויותיהם של דרעי ושל הרב יוסף הזינו זו את זו. האחד זקוק היה לשני. דרעי הזין את המיתולוגיזציה של הרב יוסף, והפכו למנהיג העולה בעוצמתו אפילו על הגדולים של אגודת ישראל. ואילו הרב יוסף טיפח את דרעי, ילד הפלא הפוליטי שגדל בתוך ביתו. כל אחד מהם היה הגולם וכל אחד מהם היה יוצרו.

אלי ישי אינו אלא תולדה של אותו הממשק. הוא הגיע מן המוכן, ותפס את מקומו בתוך השסע שעוררו מאבקי החצר של ש"ס — כלומר הוא צמח מתוך שלבי המיסוד של התנועה, והתרשת בתוכם. אם, בשיתוף הפעולה ביניהם, הרב יוסף ודרעי מייצגים דיאלקטיקה של כריזמה ומיסוד, ישי הוא התוצר המובהק של המיסוד; תוצר הביורוקרטיזציה של המיתוס, של קפיאת הכריזמה והתגלמותה במוסד. לכן ישי, משעה שנפלט מן המערכת, היה הראשון לחשוף את תוכנה החלול. מי כמוהו מכירו. מי כמוהו בנה לעצמו קריירה על גביו. אלא שבחשיפת ההקלטה של הרב יוסף, היה אלמנט שישי ועושי דברו לא צפו. הם ביקשו למוטט את המערכת, ולהעתיק אליהם את הדימוי, את המיתוס המייסד. בדרך, נפגע המיתוס המייסד בעצמו, הופשט והוצג כבשר ודם, כאחד האדם. מה שעשה ישי דומה, מטאפורית, לפיגוע התאבדות.

סביר להניח שדמותו ומורשתו של הרב יוסף עצמו לא ייפגעו. דמותו עטופה זה כבר בשכבות של מיתוס וטבועה במעמקי זהותם הדתית והמסורתית של רבים. אך החיבור בין צינור החסד, מרן ה"גדול", אל הגוף הפוליטי היונק ממנו את עוצמתו, נפגע ואפשר שיהיה קשה לשקמו. ובלי החיבור הזה, אם תיקרע סופית "רוחו" של הרב יוסף מן הגוף הפוליטי שאליו היא קשורה, עלולה תנועת ש"ס לאבד את הבלעדיות על התיווך בין הזהות המדומיינת לבין צרכניה.

פורסם ב"הארץ"

חזרתו של אריה דרעי למרכז החיים הפוליטיים מעוררת, כצפוי, יצרים ותגובות שנעות מתמיכה בלתי מסויגת, דוגמת איל מגד ("בציפייה לשאגת האריה", "הארץ", 19.10), ועד להתנגדות נחרצת המלווה בטיעונים מוסריים. כך למשל מאמר מערכת ("רעים השניים", "הארץ", 21.10), לפיו חזרתו של "האסיר לשעבר" דרעי לש"ס, הטילה "כתם גדול על החיים הפוליטיים ועל החברה הישראלית". התנגדותו של דרעי להכרעת הדין בעניינו מתוארת במאמר כהסתה של "הציבור נגד מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת". עוד נטען, כי "הוא עשה זאת תוך כדי ניצול חסר אחריות של הנושא העדתי, ועד היום לא הביע חרטה על מעשיו".

ממכלול הדברים יוצא שחזרתו של דרעי פסולה משום שהוא אסיר לשעבר, משום שהוא התנגד להכרעת הדין בעניינו, משום שהאשים גורמים שונים ברדיפה, ובכללם המערכת המשפטית, משום שניצל את הנושא העדתי ומשום שלא הביע חרטה על מעשיו.

נדמה לי שיש בעייתיות רבה בהצגת דברים זו, והיא משקפת את הגבולות המצומצמים של השיח הציבורי בנושא. דרעי איננו סתם אסיר לשעבר, אלא אסיר שסביב נסיבות הרשעתו ומאסרו התנהל דיון ציבורי ער. גם לפני הרשעתו וגם לאחריה חלק לא מבוטל בציבור הביע תמיכה בו וחוסר אמון בהרשעתו. וכיצד אסיר שטען לכל אורך הדרך לחפותו אמור להביע חרטה על מעשים שהוא טוען שלא עשה? הרי טענת החפות ואי חרטה היא זו שהזינה ומוסיפה להזין את כוחו הציבורי.

דרעי הוא אישיות ציבורית ייחודית שנותרה רלוונטית למרות הרשעה בעבירה חמורה שיש עמה קלון – על זה הדיון ואין טעם להסוותו בנימוקים מוסריים טהרניים. אבל כמה פוליטיקאים אחרים כבר נמצאו במצב דומה או יימצאו בו בעתיד? לכן מיותרת הקריאה "לסתום את הפרצה בחוק" כדי שמקרים כאלה לא יישנו. אין כל פסול בכך שאדם שישב בכלא, טען לחפותו, ושב ונבחר על ידי הציבור, יכהן בתפקידים ציבוריים. גם אם זה יקרה שנית – דבר שאינו סביר – יש לאפשר ולהכיל זאת.

הדבר אינו סותר שום עיקרון דמוקרטי מהותי, להיפך, זוהי הדמוקרטיה. "קלון", דגל שמרבים לנופף בו בהקשר הנוכחי, הוא מושג משפטי ותנאי סף, לא חומר שדבק בעצמותיו של אדם. בית המשפט הוא מוסד חשוב ומרכזי ביותר, אבל הוא אינו אלא מוסד. לגיטימי לערער על הכרעתו ולגיטימי לרתום לשם כך את השיח הציבורי. כל אדם רשאי להתנגד להכרעת הדין בעניינו ולטעון לחפותו, ועם זאת להמשיך ולהתנהל לפי חוקי המשחק. יתרה מזאת: דומה שזוהי הדרך האחרונה שנותרת בידי האדם המורשע למחות נגד בית המשפט – שככל גוף אחר איננו חסין מביקורת – ונגד הסדר החברתי בכלל.

בעייתית עוד יותר הטענה שנעשה כאן שימוש "חסר אחריות" בנושא העדתי. כשלעצמי, אינני מכיר שימוש "אחראי" בנושא זה. זוהי המשמעות של השיח העדתי – שהוא אינו מקבל אחריות על טובתו של איזה כלל מדומיין הרוקד לחליל אחד, אלא מצביע על קיטוב בחברה ומגייס נגדו את כוח המחאה הציבורית. לפיכך, אין שיח עדתי לא לגיטימי או לא אחראי, כל עוד אינו מטיף לאלימות, ממש כשם שאין שיח כלכלי או מעמדי לא לגיטימי ולא אחראי.

החיים המודרניים מציבים את הפרט מול מערכות פוליטיות, כלכליות וביורוקרטיות עצומות, המאיימות בכל רגע לעצבו או להכריעו. בהקשרים אלו זכות המחאה היא לעתים הזכות האנושית הבסיסית ביותר. הסכנה האמיתית לדמוקרטיה טמונה בניסיון לנטרל את כוח המחאה, והיא מגיחה דווקא מאלו המתנגדים לחזרתו של דרעי לחיים הפוליטיים.

פורסם ב"הארץ", 5 בנובמבר 2012.

דוד סורוצקין, "שס: יצירתה של קהילה ספרדית רסטורטיבית (2006)", הופיע בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ש"ס הבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב (עם עובד)

אריה דרעי. צילום: יעקב רונן מורד, מתוך: יגאל נזרי (עורך), חזות מזרחית, הוצאת בבל 2005

המאמר נפתח בביקורת תפיסת המודרניות והאורתודוקסיה של ההיסטוריון יעקב כ"ץ (המלווה את כל פרסומיי למן שנת 2004), ומעמיד מספר פרמטרים אלטרנטיביים להבנת התופעה. אחד מהם הוא מקומה של הרסטורציה בכינון הקולקטיבים המודרניים, והאורתודוקסיה בכללם, למן העת החדשה המוקדמת – גורם שהיה לבסיס לתפיסות של החזרת "עטרה ליושנה". במקביל נבחנים מופעיו של המושג, והדינמיקות החברתיות הכרוכות בו, בהקשרי האורתודוקסיה האשכנזית של המאה ה-19, כמו גם הזיקה ההדוקה בין הדוגמטיזציה של הפסיקה אצל החתם סופר לבין זו של הרב עובדיה יוסף. המאמר בוחן את המפגש בין האידאולוגיה ההלכתית שפיתח הרב עובדיה יוסף לבין מה שהיה לאידאולוגיה החברתית של תנועת ש"ס. ש"ס הפגישה את מה שמכונה "הבעיה המזרחית" בישראל עם אידאולוגיה בעלת מאפיינים אורתודוקסיים מובהקים. במקביל ביקשה ש"ס להגדיר את הדיסוננס ההיסטורי והתרבותי בין בני עדות המזרח לבין ההגמוניה האשכנזית ואף להחריפו. זוהי מהפיכה שלא אמורה לסלק את הגורם ההגמוני, אלא להחריף את הפער והדיסוננס ולייצר שיווי משקל של מתח מתמיד. גורם זה היה הבסיס לצמיחה של התנועה ולחדירתה לתוך ציבורים רחבים, בעיקר החל משנות התשעים. בעשור זה הפך אריה דרעי למנהיג ולאסטרטג הבלעדי של התנועה. דרעי הרחיב מאוד את התשתית החברתית של התנועה, הפגיש את בשורתו של הרב יוסף עם הבעיה המזרחית, ועיצב את דמותו של הרב יוסף גופו כסמל ודימוי לגאולת יהדות המזרח, או כ"צינור החסד" שביסוד מנגנון התנועה ההולך ומתהווה. אידאולוגיה זו, שפותחה לאורך שנות קיומה של התנועה, הגיעה לשיאה בסוף שנות התשעים, ביחס ישיר לפרשיות משפטו של דרעי, ולהרשעתו. המאמר מציע ניתוח של הסרט "אני מאשים" שבמרכזו עיצוב המטאפורה של הכליאה כבסיס להבנת ההיסטוריה של המזרחים בישראל. המקרה הפרטי של דרעי עוצב במסגרת זו כשיקוף של היסטוריה זו. במקביל הוא בוחן את משמעות מיסודה של התנועה אחרי הבחירות של 1999 ואת הדרתם של דרעי ואנשיו מתוכה.