ארכיון

תגית: קולוניאליזם

המניפסט הקומוניסטי – מהדורה ראשונה

שלשום שבתי להתארח בגלי צה"ל בתכניתו של חברי ערן סבאג, לחלק השני מתוך הטרילוגיה הצפויה המוקדשת לקרל מרקס. עסקנו בין השאר בתנאים ההיסטוריים שמאחרי כתיבתו של המניפסט הקומוניסטי, במלחמת המעמדות ובמאבקים הסוציאליסטיים במאה ה-19, במקורותיו של ההון לפי התורה המרקסיסטית, בתכנית להלאמת ההון וניכוסו על ידי המדינה כשלב ביניים בדרך לאוטופיה הקומוניסטית, בתקוה לשינוי טבע האדם עם השינוי בתנאי הייצור, ובתרומתו של המרקסיזם למאבקים על תנאי ההעסקה ושעות העבודה, עם התיצבותו של הקפיטליזם בשלביו המאוחרים יותר.

המניפסט הקומוניסטי – חיים של אחרים

מודעות פרסומת

דוד סורוצקין, "שס: יצירתה של קהילה ספרדית רסטורטיבית (2006)", הופיע בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ש"ס הבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב (עם עובד)

אריה דרעי. צילום: יעקב רונן מורד, מתוך: יגאל נזרי (עורך), חזות מזרחית, הוצאת בבל 2005

המאמר נפתח בביקורת תפיסת המודרניות והאורתודוקסיה של ההיסטוריון יעקב כ"ץ (המלווה את כל פרסומיי למן שנת 2004), ומעמיד מספר פרמטרים אלטרנטיביים להבנת התופעה. אחד מהם הוא מקומה של הרסטורציה בכינון הקולקטיבים המודרניים, והאורתודוקסיה בכללם, למן העת החדשה המוקדמת – גורם שהיה לבסיס לתפיסות של החזרת "עטרה ליושנה". במקביל נבחנים מופעיו של המושג, והדינמיקות החברתיות הכרוכות בו, בהקשרי האורתודוקסיה האשכנזית של המאה ה-19, כמו גם הזיקה ההדוקה בין הדוגמטיזציה של הפסיקה אצל החתם סופר לבין זו של הרב עובדיה יוסף. המאמר בוחן את המפגש בין האידאולוגיה ההלכתית שפיתח הרב עובדיה יוסף לבין מה שהיה לאידאולוגיה החברתית של תנועת ש"ס. ש"ס הפגישה את מה שמכונה "הבעיה המזרחית" בישראל עם אידאולוגיה בעלת מאפיינים אורתודוקסיים מובהקים. במקביל ביקשה ש"ס להגדיר את הדיסוננס ההיסטורי והתרבותי בין בני עדות המזרח לבין ההגמוניה האשכנזית ואף להחריפו. זוהי מהפיכה שלא אמורה לסלק את הגורם ההגמוני, אלא להחריף את הפער והדיסוננס ולייצר שיווי משקל של מתח מתמיד. גורם זה היה הבסיס לצמיחה של התנועה ולחדירתה לתוך ציבורים רחבים, בעיקר החל משנות התשעים. בעשור זה הפך אריה דרעי למנהיג ולאסטרטג הבלעדי של התנועה. דרעי הרחיב מאוד את התשתית החברתית של התנועה, הפגיש את בשורתו של הרב יוסף עם הבעיה המזרחית, ועיצב את דמותו של הרב יוסף גופו כסמל ודימוי לגאולת יהדות המזרח, או כ"צינור החסד" שביסוד מנגנון התנועה ההולך ומתהווה. אידאולוגיה זו, שפותחה לאורך שנות קיומה של התנועה, הגיעה לשיאה בסוף שנות התשעים, ביחס ישיר לפרשיות משפטו של דרעי, ולהרשעתו. המאמר מציע ניתוח של הסרט "אני מאשים" שבמרכזו עיצוב המטאפורה של הכליאה כבסיס להבנת ההיסטוריה של המזרחים בישראל. המקרה הפרטי של דרעי עוצב במסגרת זו כשיקוף של היסטוריה זו. במקביל הוא בוחן את משמעות מיסודה של התנועה אחרי הבחירות של 1999 ואת הדרתם של דרעי ואנשיו מתוכה.