ארכיון

תגית: פאריה

נצח ישראל, דפוס ראשון, פראג 1599

מהר"ל מפראג (נפטר 1609) היה ההוגה האשכנזי החשוב ביותר בעת החדשה המוקדמת, ואחד החשובים בתיאולוגיה היהודית בכלל. אנחנו יודעים מעט מאוד על נסיבות גידולו ומקום לימודיו, ויש הסבורים שהוא היה אוטודידקט. בתרבות היהודית הוא נודע בין השאר גם בגלל אגדת הגולם – אגדה שצפה ועלתה במאה ה-19, אם גם שמועות על היותו "משמש ברוח הקודש" נפוצו עוד הרבה קודם. פתרון אפשרי לשיוך אגדת הגולם למהר"ל אני מציע בספרי אורתודוקסיה ומשטר המודרניות, ולא אגע בזה כאן.

שיטתו של מהר"ל היא מהגורמים העומדים במרכז הניתוח שאני מעניק לשינויים שאירעו בסביבה האשכנזית במאות ה-16 וה-17. זוהי משנה בארוקית לעילא, המובעת באמצעות ארכיטקטורה סבוכה של משפטים החוזרים על עצמם שוב ושוב, בכדי לחלץ מסגרת המכוונת בעיקר לרעיון אחד, אותו הוא מכנה – "הנבדל". בפשטות, רעיון זה בא לומר שהיהודי בפרט והעם היהודי בכלל נבדלים לגמרי, ונמצאים מחוץ לכל סדר אונטולוגי, פוליטי או פסיכולוגי. זוהי אידאולוגיה המעניקה ביטוי מזוקק למצבה של יהדות אירופה בתקופת הבארוק – תקופת יצירת הגטאות ועליית הפונקציה הכלכלית של יהדות החצר. כל אחד, יש להניח, שמע על היהודי זיס אופנהיימר, עליו בין השאר נכתב הרומן היהודי זיס מאת ליון פויכטוונגר, והוסרט הסרט הנאצי הבוטה. כמותו, ועוד לפניו, היו יהודים רבים, שסייעו לשליטים האבסולוטים במרכז אירופה בתקופת הבארוק בענייני הכספים שלהם. מהר"ל עצמו היה מקורב ליהודי החצר מרדכי מייזל, ובכספו של האחרון נפתח הקלויז המפורסם בפראג, שבראשו עמד מהר"ל.

יהודי החצר, והיהודים בכלל, נמצאו במעמד גבולי, מחוץ לכל סדר פוליטי וכלכלי. ניתן לכנות זאת – אנומליה פוליטית וחברתית. ניתן גם לכנות זאת, בעקבות מקס ובר, פאריה (pariah) – דתו של המנודה. המנודה נחוץ כנותן שירותים כלכליים ומנהליים שאיש מלבדו אינו יכול לתת. כתבי מהר"ל חושפים שוב ושוב את משמעותה הנשגבת של דתו של המנודה ושל הסטאטוס של הנידוי. בכך תפיסתו העניקה ביטוי מזהיר, חד פעמי ורב השפעה למצבם של יהודי אירופה למן גירוש ספרד ועד השואה.

בפסקה רבת עוצמה בספרו נצח ישראל נותן מהר"ל ביטוי תמציתי למצב עניינים זה, אגב הסבר לשאלה מדוע ישראל נרדפים בעולם הזה. לדבריו מי שנרדף בעולם הזה, הינו נבדל מן הגשמיות, ובכך קרוב יותר לאלוהים מאשר מי שיושב במנוחה ובממשלה. בזותו והשפלתו של היהודי הם יתרונו המובהק:

כי העולם הזה הגשמי מחולק ונבדל מן עולם הבלתי גשמי. ולפיכך זה שהוא נרדף בעולם הזה, מוכח שאין לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, שאם היה לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, לא היה אחר רודפו לכנוס לתוך גבולו… ומאחר שאין מיוחד אליו העולם הגשמי, הוא שייך אל השם יתברך ביותר, שהוא יתברך נבדל מן עולם הזה הגשמי… ולכך מאחר שהדבר ברור אצלינו כי לישראל מיוחד הבלתי גשמי, איך נאמר שיהיה עיקר חלקם בעולם הזה, עד שיהיו ישראל ברוב הזמן בעולם הזה בממשלה ובגדולה… מאחר שהוא כך… אין זה תמיה כלל, כי ישראל הם דווים וסחופים ומטורפים בעולם הזה (יבמות מז א), בשביל שאין כדאי להם עולם הזה, ויש להם התנגדות בעולם הזה.

ישנן השתמעויות פוליטיות, פילוסופיות וקיומיות רבות לתפיסתו של מהר"ל. הנה כמה נקודות: הקיום הפוליטי, והמעשה הפוליטי, הינם מושחתים וגשמיים. בניגוד לתפיסות פוליטיות שרווחו בזמנו של מהר"ל, הבחירה האלוהית בעם, איננה מתגלמת בשלטון הפוליטי, אלא בשבירתו, בקיום גבולי בין סדקיו – במושג טוטלי של גלות. בדידותו של האדם היא תוצר ישיר של אלוהיותו. נפילתו אל תוך העולם מולידה ניכור, שמשמעו, בהקשר זה, קיום דווי, סחוף ומטורף. גלות ישראל הינה גלות אונטולוגית, בלתי ניתנת לשינוי בידי אדם. המצב היהודי מסמל בעצם את מצבו של העולם, המצוי בדיסוננס ובשבר. אלוהים אינו נמצא בתוך הסדר הרגיל, אלא בשבירתו של סדר זה – בחריגה מתמדת. אלוהים מתגלה מתוך הטירוף והבזות.

מודעות פרסומת

הרצאה שניתנה במכון ון ליר בירושלים ב-12 לדצמבר 2010, בערב לזכרו של הסוציולוג פרופ' שמואל נח אייזנשטדט ז"ל, שנפטר בשנה שעברה, ולרגל היציאה לאור של תרגם ספרו ריבוי המודרניות. הרצאתי ממוקמת כ-1 שעה ו-35 דקות מן ההתחלה.

ההרצאה מציגה את תפיסתי על הקשר בין תהליכים של נידוי והזרה לבין עיצובו של הקולקטיב היהודי באירופה בעת החדשה. פרספקטיבות חלקיות על כך מצויות במרבית מאמריי שכבר ראו אור. בספרי שבדפוס – אורתודוקסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה (הקיבוץ המאוחד) – תופסת פרספקטיבה זו מקום מרכזי וכן בשורה של מאמרים נוספים שיראו אור בשנה הקרובה.