ארכיון

תגית: מיסוד

הרב עובדיה יוסף, 1972

חשיפת ההקלטות של הרב עובדיה יוסף והטלטלה העוברת על ש"ס, מערערות את המיתוס המכונן של התנועה, ומסכנות את עצם קיומה של התנועה במתכונת המוכרת. לא בכדי התגובות בין שורותיה נעות בין היסטריה ("חילול השם") למהלכים מחושבים למחצה (התפטרות דרעי), שתפקידם העיקרי הפעלת לחץ מאסיבי מתוך העולם החרדי, הספרדי והאשכנזי כאחד, על מנת לבודד את הפצצה המתקתקת (ישי) ולנטרלה. כדי להבין מה בעצם מתרחש, יש להתבונן במבנה הזהות שהתנועה מייצגת; שכן ש"ס, בשונה ממפלגות אחרות, ובדומה במקצת לאגודת ישראל, מייצגת זהות מובחנת והיא אינה תנועה פוליטית גרידא.

תולדותיה של תנועת ש"ס מעניקות לנו הדגמה כיצד מבנה זהות מודרני, קם ומתארגן במהירות. היא מהווה דוגמה, שצמחה בתנאי מעבדה כמעט, ממנה ניתן היה להסיק על זהויות רחוקות יותר הנמתחות על פרקי זמן ארוכים. זה מקור כוחה, וכאן גם טמון פוטנציאל נפילתה.

כזהויות אחרות בעולם המודרני – תנועות דתיות, לאומים, ואפילו דמוקרטיות ליברליות – גם מבנה הזהות של תומכי ש"ס הינו "מדומיין". כלומר הוא כולו סובייקטיבי – כזה שאינו אמתי ואינו שקרי. בדרך כלל, זהויות מודרניות עוצבו לאורך שלבים רבים, עד שלבשו את צורתן הנוכחית. הן מציגות את עצמן כעתיקות, גם כאשר הן מודרניות, והן קולקטיביות ולא אישיות, כלומר על פי רוב הן אינן נשענות על דמות מייסדת אחת מן ההווה או העבר הקרוב. לכן בלתי אפשרי לערער על מבני זהות כאלה, וזה אף לא רצוי. בנקודה זו שונה המקרה של ש"ס.

לאגודת ישראל יש דורות של רבנים "גדולים" המזוהים עמה. גם לו יצויר שתיערך דה-מיתולוגיזציה ל"גדול" עכשווי, הדבר יעורר מהומה, אבל לא יפגע במבנה הזהות התומך בארגון הפוליטי והחברתי של התנועה. לעומתה, ש"ס בראשיתה אינה אלה התאמה מזורזת של העולמות הרבים והמפוצלים של יהדות ספרד והמזרח, לזה של החרדיות האשכנזית. כדי ליצור כמעט יש מאין התאמה כזו, קמה, מבין קפלי האדרת של הרב שך, דמותו של הרב עובדיה יוסף. תלמיד חכם מרשים, אך נטול כוח פוליטי ויוקרה. בסך הכול "ראשון לציון", וחביבם של כמה גדולים אשכנזים בני דורו שהעריכו את למדנותו, בדרכם הפטרונית המסורתית המסתייגת. אלא שבניגוד לכל קודמיו בין הרבנים האשכנזים והספרדיים במאה העשרים, הרב יוסף עוצב כדמות מייסדת, חיה ונושמת, המרכזת סביבה תנועת המונים.

הרב יוסף לבדו לא יכול היה למנף את ש"ס. עוד קודם לכן היה צריך למנף אותו בעצמו, ולחבר אותו אל הבעיות הבוערות של החברה הישראלית. תנועת ש"ס בהנהגתו התלבשה היטב על החלל הגדול שהותיר השסע המזרחי בישראל, החילוני במהותו. היא ניזונה ממנו ושבה והזינה אותו בתכני מסורת, בהיסטוריה, ובנרטיב-על על אודות עלייתה ונפילתה של יהדות ספרד המפוארת – כשלעצמה ישות מדומיינת, תומכת זהות, שספק אם התקיימה אי פעם במתכונתה זו במציאות. במרכזו של נרטיב זה, הוצבה דמותו של הרב יוסף, וצועפה בהילה מיתית.

מינופה של ש"ס והתנופה הפוליטית שצברה, בעיקר לאורך שנות התשעים, היא תולדה של המפגש החד-פעמי בין מהפכן הלכתי עם פוטנציאל לא ממומש – הרב יוסף, לבין מטאור פוליטי – דרעי הצעיר והכריזמטי. דרעי שלפני החקירות, ודרעי של החקירות. זה שלפני המאסר וזה שנכנס לבית הכלא בקול תרועה. מפגש זה הוליד חיבור בין החזון ההלכתי והאידאולוגי של הרב יוסף – שכלל האחדה של החברה הספרדית הדתית והמסורתית סביב מסגרת אוטונומית, אלטרנטיבית בפוטנציאל לזו הציונית ההגמונית – לבין המציאות הפוליטית הממשית, הכוללת יצירה של תדמיות פוליטיות ובניית התשתית של המוסדות חברתיים.

וכך, דמויותיהם של דרעי ושל הרב יוסף הזינו זו את זו. האחד זקוק היה לשני. דרעי הזין את המיתולוגיזציה של הרב יוסף, והפכו למנהיג העולה בעוצמתו אפילו על הגדולים של אגודת ישראל. ואילו הרב יוסף טיפח את דרעי, ילד הפלא הפוליטי שגדל בתוך ביתו. כל אחד מהם היה הגולם וכל אחד מהם היה יוצרו.

אלי ישי אינו אלא תולדה של אותו הממשק. הוא הגיע מן המוכן, ותפס את מקומו בתוך השסע שעוררו מאבקי החצר של ש"ס — כלומר הוא צמח מתוך שלבי המיסוד של התנועה, והתרשת בתוכם. אם, בשיתוף הפעולה ביניהם, הרב יוסף ודרעי מייצגים דיאלקטיקה של כריזמה ומיסוד, ישי הוא התוצר המובהק של המיסוד; תוצר הביורוקרטיזציה של המיתוס, של קפיאת הכריזמה והתגלמותה במוסד. לכן ישי, משעה שנפלט מן המערכת, היה הראשון לחשוף את תוכנה החלול. מי כמוהו מכירו. מי כמוהו בנה לעצמו קריירה על גביו. אלא שבחשיפת ההקלטה של הרב יוסף, היה אלמנט שישי ועושי דברו לא צפו. הם ביקשו למוטט את המערכת, ולהעתיק אליהם את הדימוי, את המיתוס המייסד. בדרך, נפגע המיתוס המייסד בעצמו, הופשט והוצג כבשר ודם, כאחד האדם. מה שעשה ישי דומה, מטאפורית, לפיגוע התאבדות.

סביר להניח שדמותו ומורשתו של הרב יוסף עצמו לא ייפגעו. דמותו עטופה זה כבר בשכבות של מיתוס וטבועה במעמקי זהותם הדתית והמסורתית של רבים. אך החיבור בין צינור החסד, מרן ה"גדול", אל הגוף הפוליטי היונק ממנו את עוצמתו, נפגע ואפשר שיהיה קשה לשקמו. ובלי החיבור הזה, אם תיקרע סופית "רוחו" של הרב יוסף מן הגוף הפוליטי שאליו היא קשורה, עלולה תנועת ש"ס לאבד את הבלעדיות על התיווך בין הזהות המדומיינת לבין צרכניה.

פורסם ב"הארץ"

מודעות פרסומת

דוד סורוצקין, "שס: יצירתה של קהילה ספרדית רסטורטיבית (2006)", הופיע בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ש"ס הבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב (עם עובד)

אריה דרעי. צילום: יעקב רונן מורד, מתוך: יגאל נזרי (עורך), חזות מזרחית, הוצאת בבל 2005

המאמר נפתח בביקורת תפיסת המודרניות והאורתודוקסיה של ההיסטוריון יעקב כ"ץ (המלווה את כל פרסומיי למן שנת 2004), ומעמיד מספר פרמטרים אלטרנטיביים להבנת התופעה. אחד מהם הוא מקומה של הרסטורציה בכינון הקולקטיבים המודרניים, והאורתודוקסיה בכללם, למן העת החדשה המוקדמת – גורם שהיה לבסיס לתפיסות של החזרת "עטרה ליושנה". במקביל נבחנים מופעיו של המושג, והדינמיקות החברתיות הכרוכות בו, בהקשרי האורתודוקסיה האשכנזית של המאה ה-19, כמו גם הזיקה ההדוקה בין הדוגמטיזציה של הפסיקה אצל החתם סופר לבין זו של הרב עובדיה יוסף. המאמר בוחן את המפגש בין האידאולוגיה ההלכתית שפיתח הרב עובדיה יוסף לבין מה שהיה לאידאולוגיה החברתית של תנועת ש"ס. ש"ס הפגישה את מה שמכונה "הבעיה המזרחית" בישראל עם אידאולוגיה בעלת מאפיינים אורתודוקסיים מובהקים. במקביל ביקשה ש"ס להגדיר את הדיסוננס ההיסטורי והתרבותי בין בני עדות המזרח לבין ההגמוניה האשכנזית ואף להחריפו. זוהי מהפיכה שלא אמורה לסלק את הגורם ההגמוני, אלא להחריף את הפער והדיסוננס ולייצר שיווי משקל של מתח מתמיד. גורם זה היה הבסיס לצמיחה של התנועה ולחדירתה לתוך ציבורים רחבים, בעיקר החל משנות התשעים. בעשור זה הפך אריה דרעי למנהיג ולאסטרטג הבלעדי של התנועה. דרעי הרחיב מאוד את התשתית החברתית של התנועה, הפגיש את בשורתו של הרב יוסף עם הבעיה המזרחית, ועיצב את דמותו של הרב יוסף גופו כסמל ודימוי לגאולת יהדות המזרח, או כ"צינור החסד" שביסוד מנגנון התנועה ההולך ומתהווה. אידאולוגיה זו, שפותחה לאורך שנות קיומה של התנועה, הגיעה לשיאה בסוף שנות התשעים, ביחס ישיר לפרשיות משפטו של דרעי, ולהרשעתו. המאמר מציע ניתוח של הסרט "אני מאשים" שבמרכזו עיצוב המטאפורה של הכליאה כבסיס להבנת ההיסטוריה של המזרחים בישראל. המקרה הפרטי של דרעי עוצב במסגרת זו כשיקוף של היסטוריה זו. במקביל הוא בוחן את משמעות מיסודה של התנועה אחרי הבחירות של 1999 ואת הדרתם של דרעי ואנשיו מתוכה.