ארכיון

תגית: היסטוריה מודרנית

שפת אמת ולשון זהורית - עמדין, יעקב בן צבי (יעב

ביום רביעי שעבר שוחחתי עם חברי ערן סבאג על הרב יעקב עמדן – גדול הלוחמים בשבתאות ואחת הדמויות הרבניות המרתקות במאה ה-18. המחצית הראשונה של השיחה נסבה על אופיים של המאות ה-17 וה-18 והיחסים בין השבתאות, מתנגדיה, והצורות הסובלימטיביות של היהדות שנולדו כתוצאה ממאבקים האלה. דנו באופייה של השבתאות ובבשורה שהיא הביאה, בשינוי בתפיסת הזמן עם כניסתו של העידן החדש והנגאל אל תוך ההיסטוריה, בירידתה של התנועה למחתרת ויצירתם של התאים השבתאיים החתרניים במאה ה-18. במחצית השניה של התכנית דנו בדמותו של עמדן, בתפיסת היהדות הפוריטנית המזוקקת שהוא ביקש לקדם, בתפיסה האלכימית של ההיסטוריה כתהליך של טיהור הסיגים והזוהמות הפושים בחברה היהודית, והפקתה כזהב טהור ומזוקק. במאבקיו כנגד השבתאות, ובעיקר כנגד הרב השבתאי הסמוי יהונתן אייבשיץ, רב הקהילות המאוחדות אה"ו (אלטונה, המבורג, ואנסבק) בגרמניה. וכן במגמות השונות שעמדן קידם – אורתודוקסיה וחרדיות, לצד חילון ובורגנות, מגמות שלפי שיטתי אינן סותרות בשלבים אלה, אלה הינן תוצרים של שלבי היתוך היסטוריים משותפים.

הרב יעקב עמדן – חיים של אחרים

הרצאה שניתנה במכון ון ליר בירושלים ב-12 לדצמבר 2010, בערב לזכרו של הסוציולוג פרופ' שמואל נח אייזנשטדט ז"ל, שנפטר בשנה שעברה, ולרגל היציאה לאור של תרגם ספרו ריבוי המודרניות. הרצאתי ממוקמת כ-1 שעה ו-35 דקות מן ההתחלה.

ההרצאה מציגה את תפיסתי על הקשר בין תהליכים של נידוי והזרה לבין עיצובו של הקולקטיב היהודי באירופה בעת החדשה. פרספקטיבות חלקיות על כך מצויות במרבית מאמריי שכבר ראו אור. בספרי שבדפוס – אורתודוקסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה (הקיבוץ המאוחד) – תופסת פרספקטיבה זו מקום מרכזי וכן בשורה של מאמרים נוספים שיראו אור בשנה הקרובה.

דוד סורוצקין, "שס: יצירתה של קהילה ספרדית רסטורטיבית (2006)", הופיע בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ש"ס הבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב (עם עובד)

אריה דרעי. צילום: יעקב רונן מורד, מתוך: יגאל נזרי (עורך), חזות מזרחית, הוצאת בבל 2005

המאמר נפתח בביקורת תפיסת המודרניות והאורתודוקסיה של ההיסטוריון יעקב כ"ץ (המלווה את כל פרסומיי למן שנת 2004), ומעמיד מספר פרמטרים אלטרנטיביים להבנת התופעה. אחד מהם הוא מקומה של הרסטורציה בכינון הקולקטיבים המודרניים, והאורתודוקסיה בכללם, למן העת החדשה המוקדמת – גורם שהיה לבסיס לתפיסות של החזרת "עטרה ליושנה". במקביל נבחנים מופעיו של המושג, והדינמיקות החברתיות הכרוכות בו, בהקשרי האורתודוקסיה האשכנזית של המאה ה-19, כמו גם הזיקה ההדוקה בין הדוגמטיזציה של הפסיקה אצל החתם סופר לבין זו של הרב עובדיה יוסף. המאמר בוחן את המפגש בין האידאולוגיה ההלכתית שפיתח הרב עובדיה יוסף לבין מה שהיה לאידאולוגיה החברתית של תנועת ש"ס. ש"ס הפגישה את מה שמכונה "הבעיה המזרחית" בישראל עם אידאולוגיה בעלת מאפיינים אורתודוקסיים מובהקים. במקביל ביקשה ש"ס להגדיר את הדיסוננס ההיסטורי והתרבותי בין בני עדות המזרח לבין ההגמוניה האשכנזית ואף להחריפו. זוהי מהפיכה שלא אמורה לסלק את הגורם ההגמוני, אלא להחריף את הפער והדיסוננס ולייצר שיווי משקל של מתח מתמיד. גורם זה היה הבסיס לצמיחה של התנועה ולחדירתה לתוך ציבורים רחבים, בעיקר החל משנות התשעים. בעשור זה הפך אריה דרעי למנהיג ולאסטרטג הבלעדי של התנועה. דרעי הרחיב מאוד את התשתית החברתית של התנועה, הפגיש את בשורתו של הרב יוסף עם הבעיה המזרחית, ועיצב את דמותו של הרב יוסף גופו כסמל ודימוי לגאולת יהדות המזרח, או כ"צינור החסד" שביסוד מנגנון התנועה ההולך ומתהווה. אידאולוגיה זו, שפותחה לאורך שנות קיומה של התנועה, הגיעה לשיאה בסוף שנות התשעים, ביחס ישיר לפרשיות משפטו של דרעי, ולהרשעתו. המאמר מציע ניתוח של הסרט "אני מאשים" שבמרכזו עיצוב המטאפורה של הכליאה כבסיס להבנת ההיסטוריה של המזרחים בישראל. המקרה הפרטי של דרעי עוצב במסגרת זו כשיקוף של היסטוריה זו. במקביל הוא בוחן את משמעות מיסודה של התנועה אחרי הבחירות של 1999 ואת הדרתם של דרעי ואנשיו מתוכה.