ארכיון

תגית: הורות

https://i0.wp.com/photos1.blogger.com/x/blogger/6127/4006/1600/310045/Abraham2apiconly.jpg

ויליאם בלייק, מתוך "ירושלים"

אחד הפרדוקסים הגדולים והטראגיים של החיים הוא שאנחנו לא יודעים את "הדבר" במלואו עד שהוא חומק מאתנו.

זה נכוון לגבי ילדותינו והווייתנו כאנשים צעירים, זה נכון לגבי האהבה בחיינו וזה נכון במידה רבה לגבי היחסים שלנו עם הורינו. בפרט אם לא זכינו והם הלכו מאתנו מוקדם מדי, לפני שיכולנו להשלים את מהלכה הקלאסי של האינדיבידואציה – הפנמה עמוקה, דחייה ובריחה, התרחקות, ולבסוף גילוי מחדש.

השלב שבו אנחנו מגלים מחדש את הורינו הוא השלב שבו אנו מיטיבים יותר מאי פעם להכיר את עצמנו. המהלך הסיבובי הושלם, ואנו שוב במנוחה עם עצמנו. אנחנו מסוגלים לקרוא את החיים שלנו, בדרך כלל זמן לא רב מדי לפני שהם אוזלים מאתנו, ולעתים בשעה שאנחנו כבר הורים לילדים השבים ומגלמים בחייהם את מה שאנחנו כבר איבדנו, ואת אשר ישוב ויאבד מהם בעתם. כך שב וחוזר הגלגל עד אין קץ: אנחנו מגלים את הדבר רק משעה שהוא חומק מאתנו.

יחסינו עם הורינו, דומים לתמונת תשליל, נגטיב: הקווים שהם משרטטים בתוכנו מודגשים על ידי הבריחה חסרת התכלית שאנו מנסים לברוח מהם בנעורינו ובצעירותנו. וכך הדבר שאנו שוללים יותר מכל הוא הדבר הנקבע בנו בעוצמה הגדולה ביותר, והוא זה שעתיד לצאת מאתנו ולדובב את חיינו, ודווקא ברגעים המשמעותיים והרי הגורל שבהם.

אבי הלך מאתי בהיותי בן עשרים וחמש שנה. זמן רב לפני שיכולתי, במסגרת ההתפתחות שלי, להשלים את המהלך של השיבה אליו וההשלמה עמו. וכך משעה שזו קרתה הוא כבר לא היה שם בכדי להיות הנמען של אותה שיבה והשלמה. אבל בחיי הנפש אין חלל ריק. כמו רוח גדולה הפורצת מתוך טקס שמאני עלום, כך רוחו שלו פרצה ופורצת מאתי במחשבות שאני חושב, במלים שאני אומר, במשיכה ובדחיה שלי כלפי דברים בעולם, ובמלוא הנפח של הדינמיקה הנפשית שלי.

וכך בעל כורחי, אך גם מתוך השלמה ואהבה, שבתי והייתי למדיום של הכוח הגדול שבו שלקח חלק בעיצוב חיי. של הדומיננטיות העשירה והסמיכה שלו, אך גם הקשה והתובענית, של מטבעות הלשון השגורות שלו, שפורצות ממני חדשים לבקרים.

וזהו אולי הביטוי העמוק ביותר לדרשת חז"ל על הפסוק משיר השירים – וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים – שכל תלמיד חכם שאומרים דבר תורה משמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. לפי דרשה זו אותם ה"ישנים" הם המתים ששפתיהם כביכול נעות בקבר משעה שנאמרים דברים משמם. אלא שבמקרה זה אין דבריי נאמרים משמו של אבי, אלא אבי עצמו הוא המדובב את שפתיי. ואולי בעצם אני הגוויה, או הגולם, שרוחו של אבי מדובבת, ושמא אנחנו כאן המתים, והם שם החיים באמצעותנו והמדובבים את חיינו.

והנה, שלוש שמיטות מאז שאבי הלך מאתי, הוא נמצא כאן ועכשיו. והוא פה בשביל להישאר.

מודעות פרסומת