ארכיון

תגית: דת ומדינה

https://sorotzkin.files.wordpress.com/2013/08/ab0aa-d793d792d79cd799_d799d7a9d7a8d790d79c_d791d794d7a8_d794d791d799d7aa_d791d7a9d7a9d7aa_d794d799d79ed799d79d.jpg

בדו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהתפרסם אתמול בעיתון "הארץ" נקבע שעד שנת 2019 רק כ-40% מהתלמידים בישראל ילמדו בבתי ספר ממלכתיים, והשאר בבתי ספר ערביים, חרדיים, או דתיים-לאומיים. מתוך האוכלוסייה היהודית באותה שנה, ילמדו 51% בבתי ספר דתיים, מתוכם 32% ילמדו בבתי ספר חרדיים ו-19% בבתי ספר של הציונות הדתית.

הנתונים האלה אינם אלא מהפכה סמלית ביחסי לנתונים הקיימים היום, אבל אין קושי להבין את משמעותם. משמעותם היא שבטווח לא רב של שנים יהיה רוב דתי בחברה הישראלית, גם בלי החברה הערבית, הדתית והמסורתית בחלקה הגדול; כלומר רוב הצעירים, המהווים את הדינמו הצומח של החברה והכלכלה יהיו דתיים. בטווח של שניים עד שלושה עשורים יהיה לכך גם נראות פוליטית ואלקטורלית מאוד ברורה. חשוב לציין שגם בתי הספר הממלכתיים הרגילים מכילים אחוז ניכר של תלמידים בעלי אוריינטציה מסורתית. במלים אחרות: המהפכה הדתית של הציונות קורמת עור וגידים לנגד עיננו.

והיכן עומדת הציונות החילונית, או החילוניות היהודית, לנוכח נתונים אלה? במהלך מרבית העשורים לקיום המדינה נסמכה הציונות החילונית על היסודות הממלכתיים של המדינה: החינוך הממלכתי, טקסי הזיכרון, הצבא, ופרקטיקות אחרות של שיוך לאומי. עד לעשור האחרון היא כמעט לא יצרה לעצמה מסגרות וולונטריות של הבניית זהות, כמו אלה שהן המובן מאליו בחברה החרדית והדתית – הקהילה, הישיבה, הכולל, החצר וכו'. עם התפרקותה של ישראל כמדינת רווחה, התפרק גם האתוס הלאומי של הערבות הדדית, והלאומיות החילונית עברה תהליך של הפרטה, בדומה ובמקביל להפרטתה של הכלכלה בישראל. משמעותה של הפרטת זהות קולקטיבית, בדומה להפרטה כלכלית, היא שנכסי הכלל, ובמקרה זה נכסי הזהות והאתוס הלאומי, התמסמסו בתוך רשת של אינטרסים פרטיים. כיום המצב הוא שמרבית הנכסים הלאומיים, במונחי זהות, מצויים בחברה הדתית ולא בזו החילונית. הלאומיות היהודית חזרה לנקודת האפס שלה במאה התשע עשרה, והיא שוב בידיים דתיות.

אפשר אולי לומר שזה גורלה של תנועה לאומית הנוצרת אד הוק על גבי יסודותיה של חברה דתית, תוך כדי שהיא מנסה לנכס יסודות אלה ולהשתיקם בו-זמנית. היסודות המושתקים מבעבעים מתוך השפה הדתית שהושתקה. החברה, שנכנסה למצב של תרדמה לנוכח צלילי החליל הלאומי, מתנערת מן ההיפנוזה, והיסודות שליכדו אותה או מתפרקים, או מאמצים בחזרה את השפה הדתית שכוננה אותם. זהו תהליך דיאלקטי, המתרחש לנגד עיננו, במהלכו מתפרקת הלאומיות החילונית, ובמקביל מתרחשת תחיה לאומית ברשת של מיקרו-חברות אתניות ודתיות. זה כולל קבוצות דתיות מקרב עדות המזרח, שעברו בשלבי הכינון של המדינה גיהוץ וריקון, ועתה מתחדשות ומעניקות פרשנות ייחודית להווייתן הלאומית. זה כולל את החברה החרדית, שממשיכה לאחוז בפרקטיקות של התנגדות למנגנונים המהנדסים של המדינה ובמקביל מפתחת חזון לאומי גולמי משל עצמה. זה כולל במובנים רבים גם את החברה הרוסית, שהטרנספורמציה הלאומית שהיא עברה אינה צועדת באותה דרך עם החזון הליברלי שאפף את גלי הגירתה. הציבור הליברלי במדינת ישראל עדיין שולט ברוב עמדות הכוח, אבל סביר להניח שבנתונים הנוכחיים, ובפרספקטיבה של מספר עשורים קדימה – מצב זה אינו עתיד להתמיד.

רבים חושבים שהפרדת הדת והמדינה תהיה סוג של פתרון, בכך שתיצור ניטרליזציה של המנגנונים הפוליטיים לנוכח החברות השונות – דתיות וחילוניות, ובכך תייצר מהלך נחוץ של חילון הגוף הפוליטי והלאומי. לכאורה בכך תהפוך החברה הישראלית דומה לחברה האמריקנית, שהינה גם ליברלית וגם דתית בעת ובעונה אחת. דעה זו מיוסדת, בין השאר, על ההנחה שהאינטרס של הפרדת הדת מהמדינה הינו אינטרס חילוני, הנאבק במכלול של גורמים דתיים וקלריקליים החותרים להפיכתה של ישראל לרפובליקה תאוקרטית. בפועל המצב הרבה יותר מורכב.

למעשה, דווקא האינטרס הפוליטי החילוני הוא המשמר את אי-הפרדת הדת מהמדינה, ואין זה חשוב בכלל איזו קבוצה בהווה משמרת אותו. כך זה היה בעבר, וכך זה במובנים רבים גם היום.

הפרדת הדת והמדינה בישראל עשויה לייצר מצב קשה מאוד מבחינתה של הציונות. בראש ובראשונה היא עלולה לפתוח פתח להפרדת הלאום מן המדינה, ומזה, לפי כל הסימנים, חוששים כולם. ללא הדת יסודותיו של הלאום היהודי רעועים מאוד מבחינה היסטורית. הפרדה כזו מחלישה את העמידה היהודית לנוכח התביעה הפלסטינית על סמלי הזיכרון של ישראל – ובראשם ירושלים והר הבית, כמו גם לנוכח התביעה לזכות השיבה. בנוסף, ישנו קושי לשמר מה שמכונה "רוב יהודי" מבלי לאחוז בהגדרה רחבה, יחסית, של קיבוץ יהודי שיש עליה קונצנזוס. אף אחד אינו מעוניין ב"מרידה" אורתודוקסית המערערת על הלגיטימיות של ישראל כמדינת העם היהודי. ישנו גם קושי לשמר הבניה של הוויה יהודית – במרחב, בזמן ובסובייקט – מבלי לשתף את הדת, גם אם זה רק יסודות דתיים שהמחוקק מגדיר כ"לאומיים". כלומר, משיכת השטיח הדתי מתחת ללאום היהודי ולמדינת היהודים עלולה, בחשבון הארוך האחרון, למוטטם.

זהו בקווים כלליים מצבה של הציונות החילונית, היושבת על חומר הנפץ הדתי. שימור המצב הקיים, והכנסת הראש לחול, יוביל בוודאי לתבוסתה. אבל כל מהלך שיבקש לשנות את המצב הקיים יוביל אף הוא לתבוסתה. ואולי באמת צריך להשלים עם כך שהיא לא הייתה אלא פאזה קצרה בתוך ההיסטוריה הדתית של העם היהודי, פאזה שעתידה להשלים את מהלכה, לדעוך ולהיעלם, או למצער להיות מסונתזת אל תוך הפאזה הדתית הבאה.

מודעות פרסומת

ראה אור ספרי אורתודוקסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בקרוב, במהלך ינואר, יגיע הספר לחנויות ובינתיים ניתן לרוכשו (בהנחה משמעותית) דרך אתר הוצאת הקיבוץ המאוחד, או באמצעות הטלפון של ההוצאה: 03-5785810 שלוחה 220 (אילנה).