ארכיון

תגית: אריה דרעי

הרב עובדיה יוסף, 1972

חשיפת ההקלטות של הרב עובדיה יוסף והטלטלה העוברת על ש"ס, מערערות את המיתוס המכונן של התנועה, ומסכנות את עצם קיומה של התנועה במתכונת המוכרת. לא בכדי התגובות בין שורותיה נעות בין היסטריה ("חילול השם") למהלכים מחושבים למחצה (התפטרות דרעי), שתפקידם העיקרי הפעלת לחץ מאסיבי מתוך העולם החרדי, הספרדי והאשכנזי כאחד, על מנת לבודד את הפצצה המתקתקת (ישי) ולנטרלה. כדי להבין מה בעצם מתרחש, יש להתבונן במבנה הזהות שהתנועה מייצגת; שכן ש"ס, בשונה ממפלגות אחרות, ובדומה במקצת לאגודת ישראל, מייצגת זהות מובחנת והיא אינה תנועה פוליטית גרידא.

תולדותיה של תנועת ש"ס מעניקות לנו הדגמה כיצד מבנה זהות מודרני, קם ומתארגן במהירות. היא מהווה דוגמה, שצמחה בתנאי מעבדה כמעט, ממנה ניתן היה להסיק על זהויות רחוקות יותר הנמתחות על פרקי זמן ארוכים. זה מקור כוחה, וכאן גם טמון פוטנציאל נפילתה.

כזהויות אחרות בעולם המודרני – תנועות דתיות, לאומים, ואפילו דמוקרטיות ליברליות – גם מבנה הזהות של תומכי ש"ס הינו "מדומיין". כלומר הוא כולו סובייקטיבי – כזה שאינו אמתי ואינו שקרי. בדרך כלל, זהויות מודרניות עוצבו לאורך שלבים רבים, עד שלבשו את צורתן הנוכחית. הן מציגות את עצמן כעתיקות, גם כאשר הן מודרניות, והן קולקטיביות ולא אישיות, כלומר על פי רוב הן אינן נשענות על דמות מייסדת אחת מן ההווה או העבר הקרוב. לכן בלתי אפשרי לערער על מבני זהות כאלה, וזה אף לא רצוי. בנקודה זו שונה המקרה של ש"ס.

לאגודת ישראל יש דורות של רבנים "גדולים" המזוהים עמה. גם לו יצויר שתיערך דה-מיתולוגיזציה ל"גדול" עכשווי, הדבר יעורר מהומה, אבל לא יפגע במבנה הזהות התומך בארגון הפוליטי והחברתי של התנועה. לעומתה, ש"ס בראשיתה אינה אלה התאמה מזורזת של העולמות הרבים והמפוצלים של יהדות ספרד והמזרח, לזה של החרדיות האשכנזית. כדי ליצור כמעט יש מאין התאמה כזו, קמה, מבין קפלי האדרת של הרב שך, דמותו של הרב עובדיה יוסף. תלמיד חכם מרשים, אך נטול כוח פוליטי ויוקרה. בסך הכול "ראשון לציון", וחביבם של כמה גדולים אשכנזים בני דורו שהעריכו את למדנותו, בדרכם הפטרונית המסורתית המסתייגת. אלא שבניגוד לכל קודמיו בין הרבנים האשכנזים והספרדיים במאה העשרים, הרב יוסף עוצב כדמות מייסדת, חיה ונושמת, המרכזת סביבה תנועת המונים.

הרב יוסף לבדו לא יכול היה למנף את ש"ס. עוד קודם לכן היה צריך למנף אותו בעצמו, ולחבר אותו אל הבעיות הבוערות של החברה הישראלית. תנועת ש"ס בהנהגתו התלבשה היטב על החלל הגדול שהותיר השסע המזרחי בישראל, החילוני במהותו. היא ניזונה ממנו ושבה והזינה אותו בתכני מסורת, בהיסטוריה, ובנרטיב-על על אודות עלייתה ונפילתה של יהדות ספרד המפוארת – כשלעצמה ישות מדומיינת, תומכת זהות, שספק אם התקיימה אי פעם במתכונתה זו במציאות. במרכזו של נרטיב זה, הוצבה דמותו של הרב יוסף, וצועפה בהילה מיתית.

מינופה של ש"ס והתנופה הפוליטית שצברה, בעיקר לאורך שנות התשעים, היא תולדה של המפגש החד-פעמי בין מהפכן הלכתי עם פוטנציאל לא ממומש – הרב יוסף, לבין מטאור פוליטי – דרעי הצעיר והכריזמטי. דרעי שלפני החקירות, ודרעי של החקירות. זה שלפני המאסר וזה שנכנס לבית הכלא בקול תרועה. מפגש זה הוליד חיבור בין החזון ההלכתי והאידאולוגי של הרב יוסף – שכלל האחדה של החברה הספרדית הדתית והמסורתית סביב מסגרת אוטונומית, אלטרנטיבית בפוטנציאל לזו הציונית ההגמונית – לבין המציאות הפוליטית הממשית, הכוללת יצירה של תדמיות פוליטיות ובניית התשתית של המוסדות חברתיים.

וכך, דמויותיהם של דרעי ושל הרב יוסף הזינו זו את זו. האחד זקוק היה לשני. דרעי הזין את המיתולוגיזציה של הרב יוסף, והפכו למנהיג העולה בעוצמתו אפילו על הגדולים של אגודת ישראל. ואילו הרב יוסף טיפח את דרעי, ילד הפלא הפוליטי שגדל בתוך ביתו. כל אחד מהם היה הגולם וכל אחד מהם היה יוצרו.

אלי ישי אינו אלא תולדה של אותו הממשק. הוא הגיע מן המוכן, ותפס את מקומו בתוך השסע שעוררו מאבקי החצר של ש"ס — כלומר הוא צמח מתוך שלבי המיסוד של התנועה, והתרשת בתוכם. אם, בשיתוף הפעולה ביניהם, הרב יוסף ודרעי מייצגים דיאלקטיקה של כריזמה ומיסוד, ישי הוא התוצר המובהק של המיסוד; תוצר הביורוקרטיזציה של המיתוס, של קפיאת הכריזמה והתגלמותה במוסד. לכן ישי, משעה שנפלט מן המערכת, היה הראשון לחשוף את תוכנה החלול. מי כמוהו מכירו. מי כמוהו בנה לעצמו קריירה על גביו. אלא שבחשיפת ההקלטה של הרב יוסף, היה אלמנט שישי ועושי דברו לא צפו. הם ביקשו למוטט את המערכת, ולהעתיק אליהם את הדימוי, את המיתוס המייסד. בדרך, נפגע המיתוס המייסד בעצמו, הופשט והוצג כבשר ודם, כאחד האדם. מה שעשה ישי דומה, מטאפורית, לפיגוע התאבדות.

סביר להניח שדמותו ומורשתו של הרב יוסף עצמו לא ייפגעו. דמותו עטופה זה כבר בשכבות של מיתוס וטבועה במעמקי זהותם הדתית והמסורתית של רבים. אך החיבור בין צינור החסד, מרן ה"גדול", אל הגוף הפוליטי היונק ממנו את עוצמתו, נפגע ואפשר שיהיה קשה לשקמו. ובלי החיבור הזה, אם תיקרע סופית "רוחו" של הרב יוסף מן הגוף הפוליטי שאליו היא קשורה, עלולה תנועת ש"ס לאבד את הבלעדיות על התיווך בין הזהות המדומיינת לבין צרכניה.

פורסם ב"הארץ"

מודעות פרסומת

חזרתו של אריה דרעי למרכז החיים הפוליטיים מעוררת, כצפוי, יצרים ותגובות שנעות מתמיכה בלתי מסויגת, דוגמת איל מגד ("בציפייה לשאגת האריה", "הארץ", 19.10), ועד להתנגדות נחרצת המלווה בטיעונים מוסריים. כך למשל מאמר מערכת ("רעים השניים", "הארץ", 21.10), לפיו חזרתו של "האסיר לשעבר" דרעי לש"ס, הטילה "כתם גדול על החיים הפוליטיים ועל החברה הישראלית". התנגדותו של דרעי להכרעת הדין בעניינו מתוארת במאמר כהסתה של "הציבור נגד מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת". עוד נטען, כי "הוא עשה זאת תוך כדי ניצול חסר אחריות של הנושא העדתי, ועד היום לא הביע חרטה על מעשיו".

ממכלול הדברים יוצא שחזרתו של דרעי פסולה משום שהוא אסיר לשעבר, משום שהוא התנגד להכרעת הדין בעניינו, משום שהאשים גורמים שונים ברדיפה, ובכללם המערכת המשפטית, משום שניצל את הנושא העדתי ומשום שלא הביע חרטה על מעשיו.

נדמה לי שיש בעייתיות רבה בהצגת דברים זו, והיא משקפת את הגבולות המצומצמים של השיח הציבורי בנושא. דרעי איננו סתם אסיר לשעבר, אלא אסיר שסביב נסיבות הרשעתו ומאסרו התנהל דיון ציבורי ער. גם לפני הרשעתו וגם לאחריה חלק לא מבוטל בציבור הביע תמיכה בו וחוסר אמון בהרשעתו. וכיצד אסיר שטען לכל אורך הדרך לחפותו אמור להביע חרטה על מעשים שהוא טוען שלא עשה? הרי טענת החפות ואי חרטה היא זו שהזינה ומוסיפה להזין את כוחו הציבורי.

דרעי הוא אישיות ציבורית ייחודית שנותרה רלוונטית למרות הרשעה בעבירה חמורה שיש עמה קלון – על זה הדיון ואין טעם להסוותו בנימוקים מוסריים טהרניים. אבל כמה פוליטיקאים אחרים כבר נמצאו במצב דומה או יימצאו בו בעתיד? לכן מיותרת הקריאה "לסתום את הפרצה בחוק" כדי שמקרים כאלה לא יישנו. אין כל פסול בכך שאדם שישב בכלא, טען לחפותו, ושב ונבחר על ידי הציבור, יכהן בתפקידים ציבוריים. גם אם זה יקרה שנית – דבר שאינו סביר – יש לאפשר ולהכיל זאת.

הדבר אינו סותר שום עיקרון דמוקרטי מהותי, להיפך, זוהי הדמוקרטיה. "קלון", דגל שמרבים לנופף בו בהקשר הנוכחי, הוא מושג משפטי ותנאי סף, לא חומר שדבק בעצמותיו של אדם. בית המשפט הוא מוסד חשוב ומרכזי ביותר, אבל הוא אינו אלא מוסד. לגיטימי לערער על הכרעתו ולגיטימי לרתום לשם כך את השיח הציבורי. כל אדם רשאי להתנגד להכרעת הדין בעניינו ולטעון לחפותו, ועם זאת להמשיך ולהתנהל לפי חוקי המשחק. יתרה מזאת: דומה שזוהי הדרך האחרונה שנותרת בידי האדם המורשע למחות נגד בית המשפט – שככל גוף אחר איננו חסין מביקורת – ונגד הסדר החברתי בכלל.

בעייתית עוד יותר הטענה שנעשה כאן שימוש "חסר אחריות" בנושא העדתי. כשלעצמי, אינני מכיר שימוש "אחראי" בנושא זה. זוהי המשמעות של השיח העדתי – שהוא אינו מקבל אחריות על טובתו של איזה כלל מדומיין הרוקד לחליל אחד, אלא מצביע על קיטוב בחברה ומגייס נגדו את כוח המחאה הציבורית. לפיכך, אין שיח עדתי לא לגיטימי או לא אחראי, כל עוד אינו מטיף לאלימות, ממש כשם שאין שיח כלכלי או מעמדי לא לגיטימי ולא אחראי.

החיים המודרניים מציבים את הפרט מול מערכות פוליטיות, כלכליות וביורוקרטיות עצומות, המאיימות בכל רגע לעצבו או להכריעו. בהקשרים אלו זכות המחאה היא לעתים הזכות האנושית הבסיסית ביותר. הסכנה האמיתית לדמוקרטיה טמונה בניסיון לנטרל את כוח המחאה, והיא מגיחה דווקא מאלו המתנגדים לחזרתו של דרעי לחיים הפוליטיים.

פורסם ב"הארץ", 5 בנובמבר 2012.

דוד סורוצקין, "שס: יצירתה של קהילה ספרדית רסטורטיבית (2006)", הופיע בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ש"ס הבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב (עם עובד)

אריה דרעי. צילום: יעקב רונן מורד, מתוך: יגאל נזרי (עורך), חזות מזרחית, הוצאת בבל 2005

המאמר נפתח בביקורת תפיסת המודרניות והאורתודוקסיה של ההיסטוריון יעקב כ"ץ (המלווה את כל פרסומיי למן שנת 2004), ומעמיד מספר פרמטרים אלטרנטיביים להבנת התופעה. אחד מהם הוא מקומה של הרסטורציה בכינון הקולקטיבים המודרניים, והאורתודוקסיה בכללם, למן העת החדשה המוקדמת – גורם שהיה לבסיס לתפיסות של החזרת "עטרה ליושנה". במקביל נבחנים מופעיו של המושג, והדינמיקות החברתיות הכרוכות בו, בהקשרי האורתודוקסיה האשכנזית של המאה ה-19, כמו גם הזיקה ההדוקה בין הדוגמטיזציה של הפסיקה אצל החתם סופר לבין זו של הרב עובדיה יוסף. המאמר בוחן את המפגש בין האידאולוגיה ההלכתית שפיתח הרב עובדיה יוסף לבין מה שהיה לאידאולוגיה החברתית של תנועת ש"ס. ש"ס הפגישה את מה שמכונה "הבעיה המזרחית" בישראל עם אידאולוגיה בעלת מאפיינים אורתודוקסיים מובהקים. במקביל ביקשה ש"ס להגדיר את הדיסוננס ההיסטורי והתרבותי בין בני עדות המזרח לבין ההגמוניה האשכנזית ואף להחריפו. זוהי מהפיכה שלא אמורה לסלק את הגורם ההגמוני, אלא להחריף את הפער והדיסוננס ולייצר שיווי משקל של מתח מתמיד. גורם זה היה הבסיס לצמיחה של התנועה ולחדירתה לתוך ציבורים רחבים, בעיקר החל משנות התשעים. בעשור זה הפך אריה דרעי למנהיג ולאסטרטג הבלעדי של התנועה. דרעי הרחיב מאוד את התשתית החברתית של התנועה, הפגיש את בשורתו של הרב יוסף עם הבעיה המזרחית, ועיצב את דמותו של הרב יוסף גופו כסמל ודימוי לגאולת יהדות המזרח, או כ"צינור החסד" שביסוד מנגנון התנועה ההולך ומתהווה. אידאולוגיה זו, שפותחה לאורך שנות קיומה של התנועה, הגיעה לשיאה בסוף שנות התשעים, ביחס ישיר לפרשיות משפטו של דרעי, ולהרשעתו. המאמר מציע ניתוח של הסרט "אני מאשים" שבמרכזו עיצוב המטאפורה של הכליאה כבסיס להבנת ההיסטוריה של המזרחים בישראל. המקרה הפרטי של דרעי עוצב במסגרת זו כשיקוף של היסטוריה זו. במקביל הוא בוחן את משמעות מיסודה של התנועה אחרי הבחירות של 1999 ואת הדרתם של דרעי ואנשיו מתוכה.