ארכיון

תגית: אוטופיה

המניפסט הקומוניסטי – מהדורה ראשונה

שלשום שבתי להתארח בגלי צה"ל בתכניתו של חברי ערן סבאג, לחלק השני מתוך הטרילוגיה הצפויה המוקדשת לקרל מרקס. עסקנו בין השאר בתנאים ההיסטוריים שמאחרי כתיבתו של המניפסט הקומוניסטי, במלחמת המעמדות ובמאבקים הסוציאליסטיים במאה ה-19, במקורותיו של ההון לפי התורה המרקסיסטית, בתכנית להלאמת ההון וניכוסו על ידי המדינה כשלב ביניים בדרך לאוטופיה הקומוניסטית, בתקוה לשינוי טבע האדם עם השינוי בתנאי הייצור, ובתרומתו של המרקסיזם למאבקים על תנאי ההעסקה ושעות העבודה, עם התיצבותו של הקפיטליזם בשלביו המאוחרים יותר.

המניפסט הקומוניסטי – חיים של אחרים

צילום: וושינגטון פוסט

יום חמישי בבוקר אני מתעורר בשכונת מקור ברוך, השלג מתחיל לרדת. זה הזמן לצאת. אני מטפס לקראת רחוב יפו לעבר שוק מחנה יהודה. לובן בוהק מכסה את הכל. אנשים שלא צפו את השלג יוצאים מהשוק ומנסים להגיע לרכבת הקלה, שמתמהמהת מאוד. דממה עומדת באוויר. אדם חרדי עומד ברציף ממול ושר בקול גדול וערב תהלים כא. שירתו ממלאת את כל המרחב שבין השקט לשקט. התחושה חלומית. כל האנשים, יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, המתאספים ברציף מדברים האחד עם השני בסולידריות גמורה. יש תחושה של אהבה באוויר.

בשוק מחנה יהודה רק מקצת הבאסטות פתוחות. נעלי רטובות ומחליקות, אני מחפש חנות שתמכור מגפיים ולבסוף מוצא אחת. המוכר רב התושייה נערך מראש והעמיד ארגז עם מגפי פלסטיק ארוכים בכניסה לחנות. מאה שקל החתיכה. כשאני מגיע רק קומץ מגפיים נותר ולא במידה שלי. לאחר המתנה ארוכה וחיפושים הוא מחלץ לי זוג נעלי עבודה גסות ואטומות "עמידות לשמן" במאתיים שקל. אני עדיין מפקפק ולא מבין שהקנייה הזו תתגלה כעסקת חיי.

בצהריים יש הפוגה בשלג ואני יוצא עם הרכב ומסתובב בעיר. מספיק עוד לאכול סופלה רותח בשכונת בית הכרם. השלג מתחזק. אני מוריד מישהו ברחוב הלל, ובבת אחת נוכח שכל הכבישים התכסו קרח. מטפס עם הרכב במהירות הקרובה לאפס ליד החומות, ומגיע ממש בקושי אחרי זמן רב בחזרה למקור ברוך.

בשעה אחת בליל יום שישי. הסערה בעיצומה. אני לובש את המעיל המיוחד לסערה, המצוי עמי. המעיל הזה נרכש במיוחד על ידי אבי להגן עליו בחורפי קזחסטן משופעי המעלות מתחת לאפס. מחציתו החיצונית האטומה לשלג ולגשם אצלי, אבל מחציתו הפנימית המחממת בביתי בבאר שבע. אני יוצא החוצה לסערה ומתחיל ללכת על רחוב רש"י, וממנו למלכי ישראל לכיוון מאה שערים. להפתעתי יש לא מעט אנשים ברחובות, בעיקר בחורי ישיבות צעירים, אבל לא רק. גם הרבה משפחות. והנה אפילו זוג צעיר עם עגלה, מכוסה מגן פלסטיק מכל כיווניה. האב צוהל לקראת בנו: "שלוימי אתה ער"! רבים משחקים ומיידים זה בזה כדורי שלג. אחרים סתם הולכים ברחובות. התחושה היא שאני מהלך בתוך חלום, הלילה, כמו לאורך כל היום שקדם, אנשים העוברים מולי מחייכים אלי, ולפרקים מדברים אתי בלי שום סיבה.

במה בדיוק נוגעת המציאות הנדירה הזאת: בתור הזהב? באוטופיה מרקסיסטית? בגן העדן של ספר הזוהר, שבו הנשמות משתעשעות זו עם זו ומצפצפות כציפורים? או שבכולם כאחד? כך או כך מצב הקיצון — שבמובלעת המרחב והזמן שבה אני נמצא, המוגדרת מאוד מבחינה גיאוגרפית וטופוגרפית, בירושלים השסועה — מעניק משהו מן הטעם של מציאות אחרת. יותר מזה: הוא גורר את ההבנה שמציאות כזו אפשרית. שבנסיבות מסוימות ניתן לפרוץ את כלוב הברזל, ושמתחת למשטר המודרניות, ולמה שעולל לנפש האנושית, עוד מסתתר האדם.