https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/7/78/Dr_Jekyll_and_Mr_Hyde_poster_edit2.jpg

דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד, פוסטר משנות ה-80 למאה ה-19

סדרת סרטי 'זהות כפולה', המבוססת במקור על ספריו של רוברט לדלום, היא סדרת סרטי פעולה הנעים בקצב מסחרר. אלו ידעו עליות ומורדות, למן יציאתו של הסרט הראשון, בבימויו של דאג ליימן, דרך האחרים, שבוימו, ברובם, על ידי פול גרינגראס, אבל בדרך כלל המשיכו לשמר ליבה מעניינת שסביבה מתארגן תמהיל האולפנים של האקשן, הצפוי לעתים.

בסיס הסדרה נוגע לשאלות של זהות וזיכרון, ולאופן שבו קולנוע חכם, יותר או פחות, נוגע בסוגיות הללו באמצעות עבודת צילום ועריכה אפקטיבית. הפלטפורמה, כפי שקבלה ביטוי בסרט הראשון, כמעט גנוסטית באופייה: אדם מתעורר בספינה בלב ים ואינו זוכר מי הוא ומאין בא. בהדרגה הוא מתחיל להתוודע לכוחותיו, וליכולות ההשמדה שהוא אוגר בקרבו. הוא מגלה שהוא תוצר של תכנית ביון סודית להכשרת מכונות הריגה – תכנית 'טרדסטון'. ההתוודעות של הגיבור, ושלנו הצופים, לרסיסים המרכיבים את זהותו הקודמת, מתרחשת במקביל לרכישת המאפיינים של זו החדשה, ומעתה הוא מורכב משתים, או אפילו שלוש: הרדומה, ההולכת ומתעוררת, 'ג'ייסון בורן', שהתקיימה על לרגע כיבוי האורות בתודעתו; הזהות החדשה הנבנית למן הרגע שבו הוא התעורר ללא זהות כלל; והמקורית, שקדמה לתכנית טרדסטון – 'דיוויד ווב' – ההולכת  ומתגלה לאורך פרקי הסדרה.

קו העריכה של הסרטים משלב רסיסים מחיים קודמים, ההולכים ומתעוררים בזיכרון הגיבור, המשולבים בשברי החיים ההולכים ונבנים בפנינו, תוך כדי ניסיונו של הגיבור להבין מי הוא ומה טיב הכוחות העוצמתיים הפועלים כנגדו. בתוצאה הסופית התעלומה הנקודתית הולכת ונפתרת; וזאת כמובן מבלי לרמוז לפתרון אפשרי לשאלה המהותית: מהם הרסיסים המרכיבים את הווייתנו, או איך מתוך פעולות שונות של צנזורה וסלקציה אנו הופכים למי שאנו, ומהם הכוחות העוצמתיים והמנגנונים, או התאגידים, הפועלים עלינו וכנגדנו.

אבל כל השאלות האלה בהחלט מהדהדות ברקע, וזאת מבלי שהסרטים מפסיקים לרגע להיות בידור לשמו – טוב יותר או פחות – לפי הפרק שעליו נפלתם בסדרה. התנגשות זהויות והבניית זיכרון הם רכיבים דומיננטיים בקולנוע כמעט מראשיתו. הם נוכחים כבר ב'קבינט של דוקטור קליגארי' משנת -1920 של המפיק אריך פומר והבמאי רוברט וינה, דרך סדרת סרטי 'דוקטור מבוזה' של פריץ לאנג. אפשר לציין, כפורץ דרך, את סרטו הקצר המופתי של כריס מרקר – 'המזח' (La jetée) משנת -1962, שעל בסיסו ביים טרי גילהאם את '12 קופים' הנהדר; וכן את סרטו של ג'ון פרנקנהיימר 'השליח ממנצ'וריה', אף הוא מאותה שנה. דמיון מבני לקונפליקט הזהויות הכפולות בסדרה שלפנינו, אפשר למצוא בסרטיו המצוינים של פול וורהובן – 'רובוקופ' (1987) ו'זיכרון גורלי' ( Total Recall, 1990), להם נעשו רימייקים אומללים למדי בשנים האחרונות.

'רובוקופ' מציג את מרפי – שוטר שמת מוות קליני אלים, ומוחזר לתחייה, על ידי תאגיד נשק נגוע בשחיתות, כמכונת אכיפה משטרתית ללא זיכרון של חייו הקודמים, השבים אליו כרסיסים. הסרט רצוף בדימויים מן התרבות הפופולרית, הפרסומות והטלוויזיה, הבאים להמחיש לצופים את העולמות הפיקטיביים ורצפי הבידור העולים על גדותיהם, המרכיבים את זהותם – כמו לומר שכולנו זהויות ממכונות, הנעות סביב קונספט כלכלי, או תאגידי, מהודק. ב'זיכרון גורלי' הגיבור, דאגלס קווייד, נכנס למשחק בתשלום שבו הוא מחליף את זהות המקורית – זהות אפורה של פועל דחק בעולם עתידני – ובמקומה משתיל זהות אחרת, לזמן מוגבל ולשם החוויה. אבל אז משהו במשחק כנראה משתבש והגיבור נכנס לרצף אירועים שיכולים במקביל להיות חלק מאותו משחק, או תקלה במשחק המובילה לסדרת התרחשויות ריאלית – לעולם לא נדע. בתוך כך מתברר לקווייד, כפי שיכול להתברר לעתים לכל אחד, שאשתו איננה אשתו אלא אויבתו, שחבריו רוצים ברעתו ושעולמו אינו אלא בית סוהר שבתוכו הוא כלוא.

סביב רצף ההתרחשויות, הספק פיקטיביות ספק ריאליות, מתברר שדאגלס קווייד הוא זיכרון שהושתל אל תוך זהות אחרת, המכונה "האוזר". האוזר היה בעצם סוכן כפול המשרת את כוחות הרוע, שנגדם נלחם הגיבור החדש – האוזר\קווייד. הוא הרדים את זכרונו בכוונה תחילה כדי לחדור לכוחות המורדים, לאתר את מקומם ולהביא לחיסולם. אבל הזהות החדשה – האוזר\קווייד – מורדת בכוונת הזהות המקורית ומצטרפת למורדים. והנה שתי זהויות זו על גב זו, האחת פונה כנגד השנייה. באחד הרגעים המכונים בסרט, האוזר, המוקלט על גבי וידאו, פונה לקווייד וספק מתנצל בפניו בהומור. הסרט, המסתיים כמובן במפלת כוחות הרוע, משאיר אותנו עם קריצה ותהייה האם סוף סוף מדובר במשחק או בממשות אמתית. האם קווייד הוא זיכרון שהושתל לתוך האוזר, או האוזר זיכרון שהושתל לתוך קווייד. כאן שאלת הזהות נוכחת בלב לבו של הסרט כאקט על-פרשני – הנותר עם זאת בידור לשמו.

אפשר לציין סרטים פופלריים רבים נוספים הנוגעים בבעיות דומות, ביניהם 'המופע של טרומן' של פיטר וויר, 'מטריקס' של האחים וישובסקי, 'שמש נצחית בראש צלול' של מישל גונדרי, או 'התחלה' של כריסטופר נולאן. כל אחד מהם מעלה בצורות שונות שאלות שעל קו התפר של זהות מודרנית ופוסט-מודרנית וטשטוש הגבולות בין מציאות פנימית וחיצונית, ממשות ואשליה, זיכרון ושכחה.

הסרט החדש – 'ג'ייסון בורן' – משלב את הבעיה המשומשת של פרטיות ומעכב ממשלתי, הנוכחת בכל הסדרה (בעקבות "אויב המדינה" מ-1998), לצד בעיות של אבטחת מידע ונזילתו, או מכירתו, על ידי הרשתות חברתיות – התכנית החדשה של גוף הביון האחראי על 'טרדסטון' היא מעקב באמצעות רשת חברתית, המקבילה לפייסבוק. ככלל, אין התסריט מוסיף הרבה בשר לסדרה, אולם  הסרט מכיל שתי סצנות מרדף מרהיבות. הראשונה, סמוך לפתיחה, מתרחשת באתונה בתוך הפגנה לילית אלימה. סצנה זו היא לא פחות ממלאכת מחשבת של בימוי, צילום ועריכה, וכדאי לראות את הסרט ולו בעבורה.

במרכז הסרט עומדת זהותו של אביו של בורן\ווב, והקשר שלו לתכנית טרדסטון ולגיוסו של בנו אל שורותיה. בנקודה זו, כמו גם בתמטיקה העקרונית, הסרט מתקשר באופן רופף עם 'השליח ממנצ'וריה' (1962) שכבר נזכר למעלה – מיצירות הקולנוע שהטיבו ביותר לשרטט את שסע הזהויות המקננות בתוך דמות אחת, שעברה מניפולציה. הסיפור מציג אם שתלטנית, סוכנת קומוניסטית, המרושתת בפוליטיקה האמריקנית בתקופת המלחמה הקרה, שבנה החייל נלקח לתכנית סובייטית מיוחדת של הנדסה בהיפנוזה. לבן מאורגנת זהות פיקטיבית של גיבור מלחמה אמריקני, הנתמכת על ידי עדויות של חבריו לפלוגה, שאף הם עברו היפנוזה. תכנית זו הופכת את הבן לדמות מטאורית בארצות הברית ובמקביל לרוצח בשירות המפלגה הקומוניסטית. גם כאן מתפקד הבן במסגרת זהות כפולה או משולשת – דמותו המקורית, החלשה, הרופסת והתלויה באם; דמותו הציבורית המטאורית; ודמות הדמדומים של הרוצח המהופנט, המופעל על ידי קלף המלכה (המתפקד כארכיטיפ האם) שבכל חבילת קלפים פשוטה.

הפרק הנוכחי של סדרת 'זהות כפולה' מחזיר אליה את ג'ייסון בורן המקורי, בגילומו של מאט דיימון, לאחר היעדרות של פרק אחד. חזרתו של דיימון לפרק נוסף לא מותירה ספק באשר לבסיס הכלכלי המוצק המניע את הסיקוונסים הקצביים של הסרט. אבל כך גם לא באשר לסרטים נוספים, אלה שנזכרו זה עתה ואחרים, המשקפים – לצד הצורך בבידור והתפרקות – את חרדות הזהות של החברה האמריקנית בעידן מניפולציות התאגידים והבלחות הטרור, המאפיינים את הקפיטליזם המאוחר.

התפרסם ב'פרימדונה'

בליל רביעי שעבר המשכנו ערן סבאג ואנוכי את שיחתנו על התנועה הפרנקיסטית, מקורותיה והשתלשלותה. החלק הראשון של התכנית עסק בעיקר בהתפתחויות בתוך השבתאות שהובילו למהלך הניהיליסטי הרדיקלי של התנועה. ובעיקר על השינוי המגולם בקרב הדונמה, השבתאים המתאסלמים מסלוניקי, ובתיאוריות המיסטיות של ברוכיה, המנהיג המיסתורי של אחת הכיתה הקיצונית ביותר מביניהם, ואחת הדמויות המדוברות ביותר, והמקוללות ביותר, בקרב הממסד הרבני האורתודוסי במאה ה-18. דנו בחלק מהתפיסות המיסטיות שבאמצעותן התאפשר הזיהוי של המשיחים השבתאים השונים עם האלוהות עצמה, וכן במהלך הפרנקיסטי החותר לעבור בין הדתות על מנת לרסק את כולן מבפנים.

החלק השני של התכנית עסק בגל האירועים שבין התנועה הפרנקיסטית ליהדות הרבנית. במה שאני מגדיר כ"מציצנות הרבנית", ובדרכה לארגן את חומרי החקירה והווידויים כחלק בהסדרה של החברה כ"נורמטיבית" לנוכח מגוון של סטיות. ובעיקר בהתפתחויות שהוליכו לחרם הקשה כנגד התנועה הפרנקיסטית ולרדיפתה, להתערבות של שלטונות הכנסייה, לוויכוחי הדת בין הפרנקיסטים והרבנים, בקמיניץ ובלבוב, ולעלילת הדם שרקחו הפרנקיסטים כנגד היהדות הרבנית, כנקמה על רדיפתם בידיה.

התנועה הפרנקיסטית ב' – חיים של אחרים

jacob-frank-c1726-1791-granger

יעקב פרנק

ביום רביעי בלילה שוחחתי עם ערן סבאג על מקורותיה של התנועה הפרנקיסטית ועל קרקע צמיחתה בפודוליה שבפולין. על קשריה עם צמיחת החסידות ועם היהדות הרבנית. על האופי הכפול של המשיחיות השבתאית, שבמרכזה ניצב – למן התאסלמותו של שבתאי צבי – מיתוס של המרת דת. ובפרט על אישיותו ואופיו האניגמטי והניהיליסטי של מנהיג התנועה הפרנקיסטית, יעקב פרנק. עוד שוחחנו על זהויות כפולות ואלמנטים סכיזואידיים המאפיינים את העידן המודרני ועל נושאים נוספים.
התנועה הפרנקיסטית – חיים של אחרים

שפת אמת ולשון זהורית - עמדין, יעקב בן צבי (יעב

ביום רביעי שעבר שוחחתי עם חברי ערן סבאג על הרב יעקב עמדן – גדול הלוחמים בשבתאות ואחת הדמויות הרבניות המרתקות במאה ה-18. המחצית הראשונה של השיחה נסבה על אופיים של המאות ה-17 וה-18 והיחסים בין השבתאות, מתנגדיה, והצורות הסובלימטיביות של היהדות שנולדו כתוצאה ממאבקים האלה. דנו באופייה של השבתאות ובבשורה שהיא הביאה, בשינוי בתפיסת הזמן עם כניסתו של העידן החדש והנגאל אל תוך ההיסטוריה, בירידתה של התנועה למחתרת ויצירתם של התאים השבתאיים החתרניים במאה ה-18. במחצית השניה של התכנית דנו בדמותו של עמדן, בתפיסת היהדות הפוריטנית המזוקקת שהוא ביקש לקדם, בתפיסה האלכימית של ההיסטוריה כתהליך של טיהור הסיגים והזוהמות הפושים בחברה היהודית, והפקתה כזהב טהור ומזוקק. במאבקיו כנגד השבתאות, ובעיקר כנגד הרב השבתאי הסמוי יהונתן אייבשיץ, רב הקהילות המאוחדות אה"ו (אלטונה, המבורג, ואנסבק) בגרמניה. וכן במגמות השונות שעמדן קידם – אורתודוקסיה וחרדיות, לצד חילון ובורגנות, מגמות שלפי שיטתי אינן סותרות בשלבים אלה, אלה הינן תוצרים של שלבי היתוך היסטוריים משותפים.

הרב יעקב עמדן – חיים של אחרים

"הקפיטל" מהדורה ראשונה

החלק השלישי בטרילוגיה שעשיתי עם ערן סבאג על קרל מרקס, שהוקדש ליצירתו החשובה ביותר: "הקפיטל". שוחחנו על מבנהו של החיבור, על מהותה של הסחורה, על ערכי השימוש והחליפין שבה, ועל הפטישיזם של הסחורה. על אופיו וחלוקתו של ההון: הון קבוע והון משתנה, וכיצד ההון מגדיל את עצמו באמצעות עודף הערך שיוצרת העבודה. על ההפרדה בין הון ואמצעי ייצור לבין עבודה, ועל התנאים ההיסטוריים האלימים שאפשרו את יצירתם של שני מעמדות נבדלים: מיעוט בעלי הון וריבוי בני אדם שכירים, שאין בידם דבר זולת זמנם לתת לכל המרבה במחיר. על עולם פס הייצור והמכונה ועל פירוקו של האדם באמצעותם לכדי יחידות עבודה נטולות משמעות.

קרל מרקס – הקפיטל

המניפסט הקומוניסטי – מהדורה ראשונה

שלשום שבתי להתארח בגלי צה"ל בתכניתו של חברי ערן סבאג, לחלק השני מתוך הטרילוגיה הצפויה המוקדשת לקרל מרקס. עסקנו בין השאר בתנאים ההיסטוריים שמאחרי כתיבתו של המניפסט הקומוניסטי, במלחמת המעמדות ובמאבקים הסוציאליסטיים במאה ה-19, במקורותיו של ההון לפי התורה המרקסיסטית, בתכנית להלאמת ההון וניכוסו על ידי המדינה כשלב ביניים בדרך לאוטופיה הקומוניסטית, בתקוה לשינוי טבע האדם עם השינוי בתנאי הייצור, ובתרומתו של המרקסיזם למאבקים על תנאי ההעסקה ושעות העבודה, עם התיצבותו של הקפיטליזם בשלביו המאוחרים יותר.

המניפסט הקומוניסטי – חיים של אחרים

מאיר כהנא

לפני כשבועיים, עם הגשת הרשימות שיתמודדו בבחירות לכנסת, סוכם על האיחוד בין מפלגת "יחד", בראשות אלי ישי ויוני שטבון, לבין "עוצמה יהודית" בראשות מיכאל בן ארי וברוך מרזל. בן ארי, שנאלץ לוותר על מקומו ברשימה לטובת מרזל, סיכם ואמר: "נוכחותו של ברוך מרזל היא ניצחון עצום על שונאי ישראל. ברוך הוא תלמידו הנאמן של הרב כהנא, שהיה עוזרו בכנסת. חזרתו לכנסת כח״כ היא ניצחון עצום. יהיה שמח כשברוך יעמוד מול האויבים". אחת הסיבות להצבתו של מרזל במקום בן ארי היא התדמית החרדית שהוא משדר בהופעתו, ההולמת את שאיפתה של מפלגת "יחד" לפנות גם לקהל חרדי.

ביום חמישי האחרון נפסל מרזל על ידי ועדת הבחירות המרכזית, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. בין אם פסילה זו תחזיק מעמד בבג"ץ ובין אם לא, כפי שמסתמן, הכיוון ששורטט על ידי האיחוד בין שתי המפלגות חורג מעבר להצהרות המשותפות על "איחוד טקטי", או "בלוק", וגם מעבר לשאלה אם המפלגות תשארנה מאוחדות לאחר הבחירות. למעשה, הוא מסמן סוג של אלטרנטיבה ראשונית להוויה החרדית הקונבנציונלית, שעלולה לתפוס תאוצה בעתיד אם רק יבשילו לכך התנאים.

כמעט במקביל לאיחוד בין מרזל לישי, דיווח "הארץ" על כ-40 עצורים בהפגנה של חרדים באשדוד נגד מעצר בחורי ישיבה שערקו מצה"ל. הפגנה דומה נערכה גם בירושלים, ובה שיתפו פעולה תלמידי המחנה הליטאי המתבדל של הרב שמואל אוירבך, שאסר על נאמניו אפילו להתייצב בלשכת הגיוס, ונאמני "העדה החרדית" האנטי-ציונית. אלה הם שני אירועים חדשותיים שלכאורה אין קשר ביניהם. אך בפועל, הקשר הסמוי המונח ביסודם מסמן סכנה חמורה העומדת לפתחה של החברה הישראלית, על ענפיה הדתיים והחילוניים כאחד.

כדי להבין את אופי הסכנה הטמונה כאן, יש להתבונן בפוליטיקת הזהויות בישראל ממבט כולל, ומתוך התחשבות בדינמיקות המתקיימות בתוך החברה הדתית והחרדית. דינמיקות אלה עלולות לדחוק עוד חרדים רבים אחרים אל הפינה האפלה של הימין החרדי של ישי, מרזל וחבריהם.

מזה שנים שדמותו של החרדי, ושל חברת הלומדים החרדית, עומדת במחזוריות קבועה במרכז השיח הציבורי החילוני בישראל. מדובר בשיח של תרעומת, הקובל על אי גיוסה של החברה החרדית לצבא, על אי-יצרנותה, ועל הקלות או פריבילגיות שהניחה המדינה לפתחה. במערכת הבחירות לפני שנתיים העמיד יאיר לפיד תחושה זו של תרעומת בורגנית במרכז הקמפיין שלו. לדבריו, מעמד הביניים הוא הנושא על גבו את עולה של הכלכלה, ודווקא עליו מנחית האוצר את מרבית הגזרות. אולם האוצר, או אפילו נתניהו, אינם פלטפורמות רחבות מספיק בשביל לשאת על גבם את אותה תרעומת בורגנית. כאן נכנסה לתמונה החברה החרדית.

לפיד קיים מעט מאוד ממה שהבטיח לבוחריו. לכן היה זה קריטי בעבורו לנופף בחוק השוויון בנטל כהישג של ממש. לצד שותפיו לממשלה היוצאת, נפתלי בנט ואיילת שקד, הוא ניסח מחדש את חוקי הגיוס, ואף התעקש על סנקציות פליליות למי שאינם מתגייסים. אבל מה משמעות הגיוס בעבור יחידים או קבוצות שגדלו על ברכיה של מסורת יהודית טוטאלית? החרדים טוענים, ובצדק, שיחידים וקבוצות כאלה יעברו בהכרח חילון, כלומר יאבדו את צביונם החרדי. אבל זו לא כל התמונה. למעשה, התמהיל בין מורשת יהודית חזקה לגיוס עלול להוביל להלאמה בסגנון חרדי, כלומר להתחזקותן של מגמות פוסט-חרדיות המעוגנות בנטיותיו הבוטות ביותר של הימין. האינטרס "לנרמל" את החברה החרדית באמצעות הצבא הינו אינטרס מובהק של הימין, לא של המרכז ובוודאי לא של השמאל.

ייתכן מאוד שחוק הגיוס עקר מיסודו ובפועל הוא יחול, אם יחול, בעיקר על הפריפריות של ההוויה החרדית, כפי שציינו פרשנים שונים עם ניסוחו. אבל מנקודת מבט פוליטית-חברתית, אפשרות זו מסתמנת כגרועה אף יותר. הפריפריות החרדיות עצמן אינן אחידות. הן כוללת בין השאר חב"דניקים, ברסלבים חדשים, חרדים ממוצא מזרחי, חוזרים בתשובה, וכאלה שנשרו מן הישיבות ומתהלכים ברחובות, לעתים עם פנטזיות לנקום בערבים. מאחת מן הפריפריות החרדיות האלה הגיחו הצעירים ששרפו למוות את מוחמד אבו ח'דיר. גם אם מדובר במקרה קיצון פסיכוטי, הוא עדיין מסמן מדרג רחב יותר של לאומנות בוטה העלולה להגיח ביתר שאת מתוך ההוויה החרדית.

החברה החרדית מורכבת מקבוצות רבות. הגרעין הקשה והחשוב ביותר שלה הוא גרעין לומדי התורה המקיימים את יציבותו של המשטר ואורח החיים החרדי, הנשמע לרבנים ולראשי הישיבות. בפריפריות של אלה ניצבות קבוצות רבות נוספות, המהוות את החומר הדליק שבין היתר מזין את הלאומיות הישראלית מצדדיה הימניים. בין אלה ניתן למנות למשל לא מעט ממצביעיה של ש"ס, שהגיעו מן הימין המסורתי והכפיפו נטייה זו להיבטים האתניים והעדתיים שהעמידה ש"ס במרכזה, לצד הציות לדברי חכמים. ש"ס ויהדות התורה אינן אפוא רק מפלגות סקטוריאליות, אלא סכר בפני התלקחות דתית-לאומית שאת תוצאותיה קשה לצפות.

מעמדם האלקטורלי של החרדים ומיקומם ברוב ממשלות ישראל העניקו להם, לפי כללי המשחק הדמוקרטי, זיקה אל הקופה הציבורית. חשיבותו של מיקום זה היא הרבה מעבר לכך שהוא מאפשר "סחטנות חרדית", כפי שגורס השיח הפופולרי. המפלגות החרדיות הממוסדות, ש"ס ויהדות התורה, הן גורם חשוב מאוד השומר על יציבותה של החברה בישראל. המירכוז הפוליטי של ההוויה החרדית והעוגן הדו-מפלגתי שבו היא קשורה כבר כשלושה עשורים, מבטיחים יסוד חברתי יציב, הנשמע לשיח רבני רציונלי ואחראי, הדוחה הלכה למעשה את כל הצדדים המסוכנים שבלאומיות הפנטית, המשיחית והאפוקליפטית.

החברה החרדית הליטאית נשענת זה כמאתיים שנה על ערך של לימוד תורה. היא קדמה לציונות, והקימה מתוך ישיבותיה כמה מהחשובים שבמבשריה ובמנסחי דרכה. החרדיות הספרדית צועדת בעקבותיה. היא כוללת גרעין קשה של בני תורה חרדים, המשפיעים ומייצבים ציבור רחב הרבה יותר, הכולל חיילים ואנשים עובדים רבים. מנקודת מבט זו, התערערותה היחסית של ש"ס באחרונה היתה בשורה רעה דיה לכל מי שדואג ליציבותה של החברה בישראל. רצוי מאוד שהמרכז והשמאל החילוני והליברלי יבין את ההשלכות האמיתיות שעלולות להיות לפגיעה בחברת הלומדים החרדית. אחרת אנו עלולים למצוא את עצמנו במדרון פוליטי חלקלק, שבמרכזו ניצב אלי ישי, ובתחתיתו ברוך מרזל.

פורסם ב"הארץ"