בשבועות האחרונים קיימנו ערן סבאג ואנוכי מספר תכניות שהוקדשו ללנין – התאורטיקן החשוב ומחולל המהפכה הבולשביקית. התכניות הקדימו את הערב הנפלא שנערך, במסגרת חיים של אחרים, בתאטרון יפו, ושהוקדש למאה שנה למהפכה. הן חתרו באופן שיטתי להצגה מאוזנת, חסרת התלהמות, של ההגות, הכלכלה והפוליטיקה הרוסית והבינלאומית בתקופת שלפני המהפכה ולאחריה, כבסיס להכרת הכוחות שפעלו בה.

במסגרת התכניות הצגנו בקצרה את היסודות הנרודניקים, התאורטיים והטרוריסטיים מן המאה התשע עשרה, שהקדימו את התבססות המרקסיזם ברוסיה, ואת הביקורת המרקסיסטית על הנרודניקים; את תפיסותיו של פלכנוב, מאבות המרקסיזם הרוסי, ומי שהשפיע על לנין, והפך ליריבו; את המצע התאורטי של ההגות הלניניסטית, בעיקר למן מסתו של לנין 'מה לעשות' משנת 1902; את שלילת ה'סטיכיות' – קרי, בהקשר זה, התפיסה שההתפתחות המהפכנית תתחולל מאליה בשלבים, ותחת זאת את החתירה לביסוס פרקטיקה מהפכנית באופן מיידי; את מסתו של לנין 'האימפריאליזם כשלב האחרון של הקפיטליזם', מכתביו החשובים והנדפסים ביותר, שנכתבה ב-1916 וניתחה את מצב השווקים בכלכלות הקפיטליסטיות במפנה המאות, כרקע למלחמת העולם הראשונה ולדינמיקות של התפשטויות אימפריאליסטיות; וכן אזכורים וציטוטים של טקסטים שיצאו בתקופת מלחמת האזרחים ולאחריה.

במקביל עסקנו במושג המזוהה עם לנין יותר מכל, של מפלגת האוונגרד (קבוצה של מהפכנים מקצועיים ומחויבים, שאמורה לקחת את המושכות ולחולל את הדינמיקה המהפכנית), תפיסה שעל בסיסה התחוללה הסטייה העיקרית של הלניניזם מן האורתודוקסיה המרקסיסטית, תוך כדי החלה הולכת וגוברת של מבנים אוטוריטריים, שבפועל הכחידו את תצורותיו את הסוציאליזם האוטופי הקלאסי; עוד עסקנו בפרשנות הלניניסטית למושגים המרקסיסטיים של 'הדיקטטורה של הפרולטריון' ו'המהפכה המתמדת'; במדיניותו הפוליטית והכלכלית של לנין, האופורטוניסטית בשלביה הידועים, המיוסדת על ניתוח הלכי הרוח הציבוריים בדרך לביסוס המהפכה; בשינויים במדיניות הכלכלית, למן הקומוניזם המלחמתי (שכלל הלאמה וניכוס טוטלי של הרכוש הפרטי), דרך הנ.א.פ. – המדיניות הכלכלית החדשה (שכללה חזרה מתונה לעקרונות שוק בחסות המדינה), והגבולות שהיא הציבה לצמיחה הכלכלית, ועד למהפכה התעשייתית הכפויה, והטראומטית, שעברה רוסיה בתקופה שלאחר לנין.

דגש ניתן הן לסיטואציה הרוסית הייחודית, המבוססת על כלכלה אגררית ברובה, שמנקודת מבט מרקסיסטית לא הייתה אמורה לאפשר מהפכה קומוניסטית, אלא לכל היותר כניצוץ שיצית את המהפכה העיקרית – בגרמניה; וכן למורכבות הרבה של הסיטואציה הגלובלית, שבמהלכה התגבשה ברית המועצות לנוכח מכלול של לחצים מצד המעצמות, כולל התערבות צבאית, בידוד, ועידוד של יצירת כיסים לאומיים כחומת מגן כנגד התפשטות סובייטית – למן מהפכת אוקטובר ועד מלחמת העולם השנייה. כמו כן הצגנו את מדיניות התכנון הסובייטית, ותוצאותיה הרות האסון, לצד הישגיה השונים.

התכניות, לצד הערב, כך דווח לי, יצרו תסיסה ברשת החברתית, שכללה הצגות חוזרות ונשנות של נראטיבים חד צדדיים, מגויסים ושגורים לגמרי על המהפכה הסובייטית, כולל האשמות שהתכניות מגבות רצח המונים (למשל תקופת הרעב בשלהי מלחמת האזרחים, הנעוצה בשרשרת של גורמים). אין קץ לדברי רוח. מתברר שלמעלה מרבע מאה לאחר סיום המלחמה הקרה, הקונפליקטים הזהותיים והדימויים שביסודה חיים וקיימים ומעוררים יצרים רדומים. טוב שכך, וטוב לעורר דיון ציבורי ביסודות המחשבתיים, הפוליטיים, הצבאיים והכלכליים של המאה העשרים, שעד היום שולטים בחיינו.

לנין, חלק א

לנין, חלק ב

לנין, חלק ג

לנין, חלק ד

מודעות פרסומת

6d16d75f11d3d25b5f5f7f4f662243b7

שיחה ששודרה בגלי צה"ל במוצאי יום השואה, לרגל שלושים שנה למותו של פרימו לוי. על מהותה של העדות אצל לוי ואחרים; על המתח הגדול אצל לוי בין מהות האדם כפי שעולה מעדותו ובין עמדתו ההומניסטית; על לוי וניצולי שואה אחרים; על התחום האפור במחנות הריכוז, וטשטוש ההבדלים בין התליינים לקורבנות; על השתקפותה של המדינה הטוטליטרית בהיררכיה של מחנה הריכוז; על קריסת ההומניזם; על תפיסות פונקציונליות ואינטנציונליות של השואה; על טיבה של האנטישמיות המודרנית ותאוריות על זיקתה לשנאת ישראל בימי הביניים; על הטיפול שהעניק לוי ל"מעשה בזקנה ובצלצל" מתוך "האחים קרמזוב" לדוסטוייבסקי.

פרימו לוי – חיים של אחרים

 

friedrich_nietzsche_1899_05

החלק השלישי והאחרון בטרילוגיית הרדיו על ניטשה שעשיתי עם ערן סבאג. עוד כמה אספקטים בתורת החזרה הנצחית, והקשר שלה למיתוסים היווניים המחזוריים; יחסו של ניטשה ללאומיות הגרמנית והאנטישמיות;היחס בין קאנט, שופנהאור וניטשה; ביקורת סוציאליסטית עברית על ניטשה של בר טוביה (שרגא פייבל פרנקל) ועוד.

פרידריך ניטשה חלק ג – חיים של אחרים

69b7dad686b4d61757729a7b71f9f38b

חלק שני בטרילוגיה על פרידריך ניטשה בגל"צ. על הדיוניסי והאפולוני בתוך מעשה האמנות; על הרצון לעוצמה בצורתו הבריאה והמעוותת; על היחסים בין דחפים מקוריים למבנה-על מוסרי, ובין ניטשה לפרויד; על יחסו של ניטשה למדינה המודרנית, למרטין לותר, לאומה הגרמנית ולתנועת הרומנטיקה; על תפיסתו את החזרה הנצחית של מחזורי החיים ומחשבות על הקשר שלה להגותו המוקדמת.

הערב (שני) ב- 22:00 בגל"צ, התכנית השלישית על ניטשה.

פרידריך ניטשה – חיים של אחרים

image11

תכנית ראשונה שבה שוחחתי עם ערן סבאג על כמה נקודות במחשבת ניטשה: על היחסים בין היסוד הדיוניסי והאפולוני בספרו "הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה"; על הנצרות, על צלליה התרבותיים, על שלילת החיים, ניהיליזם ולידת האדם החדש; על ביקורת המוסר הנוצרי; על דמותו של העל אדם; על הערצתו לדוסטוייבסקי; על פילוסופית הכוח והאסתתטיקה; על יחסו לצ'זארה בורג'ה; על הביקורת על דרווין ועל עוד עניינים. חלק ב'  צפוי ביום שלישי הקרוב, בגל"צ בשעה 22:00.

פרידריך ניטשה, חלק א' – חיים של אחרים

הודעה:

עקב שינוי בפורמט הארכיון של תכניות גל"צ "חיים של האחרים", באופן זמני מרבית הקישורים לתכניות, כאן, ובאתר התכנית, אינם זמינים. העניין צפוי להיתקן בזמן הקרוב.

שיחה עם ערן סבאג על האנרכיסט הבווארי, והתאורטיקן של הטרור, שפעל בגרמניה, באנגליה ובארצות הברית; על יסודות השיטות האנרכיסטיות בשלהי המאה ה-19: על קשריהם עם הקומוניזם והמרקסיזם, על מהותו של  הטרור המודרני המתבסס בחוגים האלה וקשריו עם גלי הטרור שבאו בעקבותיו, עד ימינו; על יחסיו של מוסט עם אמה גולדמן תלמידתו והסתכסכותם המתוקשרת; על המדריך שכתב להכנתם של אמצעי חבלה, ועוד נושאים.

יוהאן מוסט – חיים של אחרים 

sartre_22

ז'אן פול סארטר

'המחבר צריך אפוא לסרב להפוך את עצמו למוסד, גם כשזה קורה בנסיבות המכובדות ביותר'. ז"פ סארטר, נימוקים לדחיית פרס נובל.

לבוב דילן זכויות רבות. משורר, מוזיקאי ומבצע בחסד שהיווה צינור לציפתם ולמיצובם מחדש של מסורות מוזיקליות עממיות בארצות הברית. יוצר ששינה את המוזיקה הפופולרית ושהשפעתו פרושה בכל העולם, עד שכיום שוב בלתי אפשרי לדמות את המוזיקה ואת השירה המולחנת מבלעדיו. גם כטרובדור וכזמר מבצע אין שני לדילן והוא ניצב, לצד ז'אק ברל, אום כולת'ום, סטליוס קזנג'ידיס ועוד קומץ בודדים, כדמויות שהפכו את העולם לנסבל יותר, בזקקם את הסבל והאהבה האישיים והקיבוציים, לכדי נחמה ותקווה.

התעלמותו של דילן מוועדת פרס נובל לספרות בשבועיים הראשונים לאחר זכייתו, נדמתה כנדבך נוסף שהוא עתיד להוסיף ליצירתו המפוארת, והקנונית ממילא. כהצהרה על אי האפשרות למסד את היצירה ועל נלעגותו של פרס נובל כשלעצמו. שהרי מה הוא פרס זה? מוסד הנשען על קונספט ליברלי וכלכלי בעייתי, ומערבי במובהק, של התקדמותם המתמדת של הידע והיצירה האנושית בזכות מאמציהם של יחידים. מוסד שנוסד על ידי תעשיין וכימאי עשיר ואכול חרטה, שבא למצב את היצירה האנושית, שאינה ניתנת למיצוב, באמצעות הכרה גורפת, שמגיעה אחרי הכרה קצת פחות גורפת שקדמה לה.

באמצעות מתן פרס נובל, החברה, המגולמת כאן באמצעות ייצוג פוליטי מובהק – שוודיה והאקדמיה השבדית – מעניקה הכרה ליחידים; היא חותמת אותם בחותם המיסוד בעודה מאששת בכך את כוחה וסמכותה על פני אותם יחידים. כך, כבכל פרס, ההישג האישי הופך במובהק לבבואה של המוסדות החברתיים הנותנים לו גושפנקא. בנקודה זו בדיוק מבטא פרס נובל את חיסול אפשרויות הביקורת, האלטרנטיבה, האחרות והזרות – היסודות החשובים ביותר של יצירה ומחשבה חופשית.

סארטר סירב לפרס כי לא היה מעוניין להיות כבול לייצוג הסמלי, החברתי והפוליטי שלו. לגבול שהוא בהכרח מסמן. הוא לא היה מעוניין לצמצם את יצירתו ואת ריבוי ריבודיה ומשמעויותיה, לכדי הצהרה מוסדית המאשרת את חשיבותה, באמצעות האישוש החוזר של הגוף המעניק אותה. סארטר היה גם מודע, כפי העולה מדבריו, לא רק לאופי המוסדי של הפרס אלא גם לאופי הפוליטי הגושי המובהק שלו.

התעלמותו של דילן מן הפרס נראתה תחילה כהצהרה על גבולות אפשרותו של המוסד להעניק הכרה. על אי האפשרות לכמת את היצירה. למרות שזו מתגלמת תמיד, וממילא, במוסדות, השולטים כלכלית באפשרויות המרד, שברגיל מסתיימות בתבוסה. למן המו"לים, האולפנים וחברות התקליטים, דרך חלוקת העבודה (division of labour) שבתעשייה, הכוללת את הפקתם של חומרי הגלם ומיזוגם עם קניינים רוחניים שהוסדרו על ידי 'שומרי סף', ועד למרחביה המצמיתים של הפרסומת, המתרגמת את היצירה לעוד כסף.

לכן בתוצאה הסופית רבה האכזבה מהתנהלותו של דילן. מוטב היה לו לקבל את הפרס מלכתחילה או להוסיף ולשתוק. הדיבור מצומצם ומצריך מחשבה עמוקה ואילו אפשרויות השתיקה אינסופיות. לכן אלוהים שותק. אפשרויות הדיבור במקרה זה מצומצמות כאפשרויותיה של המטבע המושלכת ל iTunes על מנת לרכוש עוד שיר של דילן. מוטב היה להשליך את המטבע ברחוב ולקבל שתיקה בתמורה.

ועניין נוסף על אישיותו של דילן באמצעות השוואה קטנה. סטליוס קזנג'ידיס היה מהקולות הגדולים של המחצית השנייה של המאה העשרים, ולא רק ביוון. כשהיה בן 13 אביו, חבר במחתרת היוונית, עונה ונרצח. אולי בגלל זה כל ביצועיו רוויים בכאב שעבר זיקוק והיה לכלי הבעה קולקטיבי, כלל-יווני, על האבדן הנורא שבכל רגע שבו אנו קיימים ונושמים. דמותו אינה חפה מבעיות, כולל הצהרה אנטישמית למחצה בעקבות סכסוך עם מפיק ממוצא יהודי, אולם קזנג'ידיס העניק קול לאומללים וחסרי כול, וכשמת התאבלו עליו יוונים בכל העולם כאילו איבדו את אביהם ומנחמם. כך גם בישראל, שכן מבלי משים סייעה המוזיקה של קזנג'ידיס ודרכי ההגשה החד-פעמיות שלו (בין השאר המבצע המקורי של 'אלינור': 'איפרכו', או 'אני קיים', במקור היווני), לפריצתו של ז'אנר מוזיקלי מודחק, שביטא שכבה אתנית חברתית שעברה התעללות מוסדית.

מסופר על קזנג'ידיס שלמן אמצע שנות השישים ועד מותו, למרות מעמדו הקנוני, סירב להופיע בקונצרטים ובמועדונים במחאה על הניצול בתעשיית המוזיקה ביוון. דילן יכול היה להיות כזה אבל הוא אינו, ויש הרבה דוגמאות שממחישות זאת. כולל התנהלותם הנוקשה והאנכרוניסטית משהו שלו ושל חברת סוני בנושאים של זכויות יוצרים והשמעה של יצירותיו ברשת. זה בסדר גמור. זכותו. זה מתיישב היטב עם התרגשותו מהפרס, לפי ציטוט דבריו בדיילי טלגרף, ועם אי יכולתו לוותר בסופו של יום על חותמת הוועדה השבדית, שניתנה לו ממילא, ועל סכום כסף שווה ערך לדירה בינונית במרכז תל אביב.

התפרסם בפרימדונה