ארכיון

Uncategorized

69b7dad686b4d61757729a7b71f9f38b

חלק שני בטרילוגיה על פרידריך ניטשה בגל"צ. על הדיוניסי והאפולוני בתוך מעשה האמנות; על הרצון לעוצמה בצורתו הבריאה והמעוותת; על היחסים בין דחפים מקוריים למבנה-על מוסרי, ובין ניטשה לפרויד; על יחסו של ניטשה למדינה המודרנית, למרטין לותר, לאומה הגרמנית ולתנועת הרומנטיקה; על תפיסתו את החזרה הנצחית של מחזורי החיים ומחשבות על הקשר שלה להגותו המוקדמת.

הערב (שני) ב- 22:00 בגל"צ, התכנית השלישית על ניטשה.

פרידריך ניטשה – חיים של אחרים

image11

תכנית ראשונה שבה שוחחתי עם ערן סבאג על כמה נקודות במחשבת ניטשה: על היחסים בין היסוד הדיוניסי והאפולוני בספרו "הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה"; על הנצרות, על צלליה התרבותיים, על שלילת החיים, ניהיליזם ולידת האדם החדש; על ביקורת המוסר הנוצרי; על דמותו של העל אדם; על הערצתו לדוסטוייבסקי; על פילוסופית הכוח והאסתתטיקה; על יחסו לצ'זארה בורג'ה; על הביקורת על דרווין ועל עוד עניינים. חלק ב'  צפוי ביום שלישי הקרוב, בגל"צ בשעה 22:00.

פרידריך ניטשה, חלק א' – חיים של אחרים

הודעה:

עקב שינוי בפורמט הארכיון של תכניות גל"צ "חיים של האחרים", באופן זמני מרבית הקישורים לתכניות, כאן, ובאתר התכנית, אינם זמינים. העניין צפוי להיתקן בזמן הקרוב.

 

שיחה עם ערן סבאג על האנרכיסט הבווארי, והתאורטיקן של הטרור, שפעל בגרמניה, באנגליה ובארצות הברית; על יסודות השיטות האנרכיסטיות בשלהי המאה ה-19: על קשריהם עם הקומוניזם והמרקסיזם, על מהותו של  הטרור המודרני המתבסס בחוגים האלה וקשריו עם גלי הטרור שבאו בעקבותיו, עד ימינו; על יחסיו של מוסט עם אמה גולדמן תלמידתו והסתכסכותם המתוקשרת; על המדריך שכתב להכנתם של אמצעי חבלה, ועוד נושאים.

יוהאן מוסט – חיים של אחרים 

sartre_22

ז'אן פול סארטר

'המחבר צריך אפוא לסרב להפוך את עצמו למוסד, גם כשזה קורה בנסיבות המכובדות ביותר'. ז"פ סארטר, נימוקים לדחיית פרס נובל.

לבוב דילן זכויות רבות. משורר, מוזיקאי ומבצע בחסד שהיווה צינור לציפתם ולמיצובם מחדש של מסורות מוזיקליות עממיות בארצות הברית. יוצר ששינה את המוזיקה הפופולרית ושהשפעתו פרושה בכל העולם, עד שכיום שוב בלתי אפשרי לדמות את המוזיקה ואת השירה המולחנת מבלעדיו. גם כטרובדור וכזמר מבצע אין שני לדילן והוא ניצב, לצד ז'אק ברל, אום כולת'ום, סטליוס קזנג'ידיס ועוד קומץ בודדים, כדמויות שהפכו את העולם לנסבל יותר, בזקקם את הסבל והאהבה האישיים והקיבוציים, לכדי נחמה ותקווה.

התעלמותו של דילן מוועדת פרס נובל לספרות בשבועיים הראשונים לאחר זכייתו, נדמתה כנדבך נוסף שהוא עתיד להוסיף ליצירתו המפוארת, והקנונית ממילא. כהצהרה על אי האפשרות למסד את היצירה ועל נלעגותו של פרס נובל כשלעצמו. שהרי מה הוא פרס זה? מוסד הנשען על קונספט ליברלי וכלכלי בעייתי, ומערבי במובהק, של התקדמותם המתמדת של הידע והיצירה האנושית בזכות מאמציהם של יחידים. מוסד שנוסד על ידי תעשיין וכימאי עשיר ואכול חרטה, שבא למצב את היצירה האנושית, שאינה ניתנת למיצוב, באמצעות הכרה גורפת, שמגיעה אחרי הכרה קצת פחות גורפת שקדמה לה.

באמצעות מתן פרס נובל, החברה, המגולמת כאן באמצעות ייצוג פוליטי מובהק – שוודיה והאקדמיה השבדית – מעניקה הכרה ליחידים; היא חותמת אותם בחותם המיסוד בעודה מאששת בכך את כוחה וסמכותה על פני אותם יחידים. כך, כבכל פרס, ההישג האישי הופך במובהק לבבואה של המוסדות החברתיים הנותנים לו גושפנקא. בנקודה זו בדיוק מבטא פרס נובל את חיסול אפשרויות הביקורת, האלטרנטיבה, האחרות והזרות – היסודות החשובים ביותר של יצירה ומחשבה חופשית.

סארטר סירב לפרס כי לא היה מעוניין להיות כבול לייצוג הסמלי, החברתי והפוליטי שלו. לגבול שהוא בהכרח מסמן. הוא לא היה מעוניין לצמצם את יצירתו ואת ריבוי ריבודיה ומשמעויותיה, לכדי הצהרה מוסדית המאשרת את חשיבותה, באמצעות האישוש החוזר של הגוף המעניק אותה. סארטר היה גם מודע, כפי העולה מדבריו, לא רק לאופי המוסדי של הפרס אלא גם לאופי הפוליטי הגושי המובהק שלו.

התעלמותו של דילן מן הפרס נראתה תחילה כהצהרה על גבולות אפשרותו של המוסד להעניק הכרה. על אי האפשרות לכמת את היצירה. למרות שזו מתגלמת תמיד, וממילא, במוסדות, השולטים כלכלית באפשרויות המרד, שברגיל מסתיימות בתבוסה. למן המו"לים, האולפנים וחברות התקליטים, דרך חלוקת העבודה (division of labour) שבתעשייה, הכוללת את הפקתם של חומרי הגלם ומיזוגם עם קניינים רוחניים שהוסדרו על ידי 'שומרי סף', ועד למרחביה המצמיתים של הפרסומת, המתרגמת את היצירה לעוד כסף.

לכן בתוצאה הסופית רבה האכזבה מהתנהלותו של דילן. מוטב היה לו לקבל את הפרס מלכתחילה או להוסיף ולשתוק. הדיבור מצומצם ומצריך מחשבה עמוקה ואילו אפשרויות השתיקה אינסופיות. לכן אלוהים שותק. אפשרויות הדיבור במקרה זה מצומצמות כאפשרויותיה של המטבע המושלכת ל iTunes על מנת לרכוש עוד שיר של דילן. מוטב היה להשליך את המטבע ברחוב ולקבל שתיקה בתמורה.

ועניין נוסף על אישיותו של דילן באמצעות השוואה קטנה. סטליוס קזנג'ידיס היה מהקולות הגדולים של המחצית השנייה של המאה העשרים, ולא רק ביוון. כשהיה בן 13 אביו, חבר במחתרת היוונית, עונה ונרצח. אולי בגלל זה כל ביצועיו רוויים בכאב שעבר זיקוק והיה לכלי הבעה קולקטיבי, כלל-יווני, על האבדן הנורא שבכל רגע שבו אנו קיימים ונושמים. דמותו אינה חפה מבעיות, כולל הצהרה אנטישמית למחצה בעקבות סכסוך עם מפיק ממוצא יהודי, אולם קזנג'ידיס העניק קול לאומללים וחסרי כול, וכשמת התאבלו עליו יוונים בכל העולם כאילו איבדו את אביהם ומנחמם. כך גם בישראל, שכן מבלי משים סייעה המוזיקה של קזנג'ידיס ודרכי ההגשה החד-פעמיות שלו (בין השאר המבצע המקורי של 'אלינור': 'איפרכו', או 'אני קיים', במקור היווני), לפריצתו של ז'אנר מוזיקלי מודחק, שביטא שכבה אתנית חברתית שעברה התעללות מוסדית.

מסופר על קזנג'ידיס שלמן אמצע שנות השישים ועד מותו, למרות מעמדו הקנוני, סירב להופיע בקונצרטים ובמועדונים במחאה על הניצול בתעשיית המוזיקה ביוון. דילן יכול היה להיות כזה אבל הוא אינו, ויש הרבה דוגמאות שממחישות זאת. כולל התנהלותם הנוקשה והאנכרוניסטית משהו שלו ושל חברת סוני בנושאים של זכויות יוצרים והשמעה של יצירותיו ברשת. זה בסדר גמור. זכותו. זה מתיישב היטב עם התרגשותו מהפרס, לפי ציטוט דבריו בדיילי טלגרף, ועם אי יכולתו לוותר בסופו של יום על חותמת הוועדה השבדית, שניתנה לו ממילא, ועל סכום כסף שווה ערך לדירה בינונית במרכז תל אביב.

התפרסם בפרימדונה

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/en/d/d1/Voyage-en-Icarie-1848.jpg

שיחה שערכתי  עם ערן סבאג על האוטופיסט הצרפתי ומייסד הקומונות בן המאה התשע עשרה אטיין קבה (Cabet). על מקורותיו ועל מקומו כשלב מעבר מהסוציאליזם האוטופי אל הקומוניזם הפוליטי. על עמדותיו בדבר התנהלות המהפכה הצרפתית והסנגוריה שלו על רובספייר. על ספרו 'מסעות לאיקריה' ועל העקרונות האורבניים והמרחביים שבו. על הקמת הקומונות בטקסס ובאלינוי. על אישיותו ועל התנהלותו בפרשיות שונות, ועוד עניינים.

אטיין קבה – חיים של אחרים

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/7/78/Dr_Jekyll_and_Mr_Hyde_poster_edit2.jpg

דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד, פוסטר משנות ה-80 למאה ה-19

סדרת סרטי 'זהות כפולה', המבוססת במקור על ספריו של רוברט לדלום, היא סדרת סרטי פעולה הנעים בקצב מסחרר. אלו ידעו עליות ומורדות, למן יציאתו של הסרט הראשון, בבימויו של דאג ליימן, דרך האחרים, שבוימו, ברובם, על ידי פול גרינגראס, אבל בדרך כלל המשיכו לשמר ליבה מעניינת שסביבה מתארגן תמהיל האולפנים של האקשן, הצפוי לעתים.

בסיס הסדרה נוגע לשאלות של זהות וזיכרון, ולאופן שבו קולנוע חכם, יותר או פחות, נוגע בסוגיות הללו באמצעות עבודת צילום ועריכה אפקטיבית. הפלטפורמה, כפי שקבלה ביטוי בסרט הראשון, כמעט גנוסטית באופייה: אדם מתעורר בספינה בלב ים ואינו זוכר מי הוא ומאין בא. בהדרגה הוא מתחיל להתוודע לכוחותיו, וליכולות ההשמדה שהוא אוגר בקרבו. הוא מגלה שהוא תוצר של תכנית ביון סודית להכשרת מכונות הריגה – תכנית 'טרדסטון'. ההתוודעות של הגיבור, ושלנו הצופים, לרסיסים המרכיבים את זהותו הקודמת, מתרחשת במקביל לרכישת המאפיינים של זו החדשה, ומעתה הוא מורכב משתים, או אפילו שלוש: הרדומה, ההולכת ומתעוררת, 'ג'ייסון בורן', שהתקיימה על לרגע כיבוי האורות בתודעתו; הזהות החדשה הנבנית למן הרגע שבו הוא התעורר ללא זהות כלל; והמקורית, שקדמה לתכנית טרדסטון – 'דיוויד ווב' – ההולכת  ומתגלה לאורך פרקי הסדרה.

קו העריכה של הסרטים משלב רסיסים מחיים קודמים, ההולכים ומתעוררים בזיכרון הגיבור, המשולבים בשברי החיים ההולכים ונבנים בפנינו, תוך כדי ניסיונו של הגיבור להבין מי הוא ומה טיב הכוחות העוצמתיים הפועלים כנגדו. בתוצאה הסופית התעלומה הנקודתית הולכת ונפתרת; וזאת כמובן מבלי לרמוז לפתרון אפשרי לשאלה המהותית: מהם הרסיסים המרכיבים את הווייתנו, או איך מתוך פעולות שונות של צנזורה וסלקציה אנו הופכים למי שאנו, ומהם הכוחות העוצמתיים והמנגנונים, או התאגידים, הפועלים עלינו וכנגדנו.

אבל כל השאלות האלה בהחלט מהדהדות ברקע, וזאת מבלי שהסרטים מפסיקים לרגע להיות בידור לשמו – טוב יותר או פחות – לפי הפרק שעליו נפלתם בסדרה. התנגשות זהויות והבניית זיכרון הם רכיבים דומיננטיים בקולנוע כמעט מראשיתו. הם נוכחים כבר ב'קבינט של דוקטור קליגארי' משנת -1920 של המפיק אריך פומר והבמאי רוברט וינה, דרך סדרת סרטי 'דוקטור מבוזה' של פריץ לאנג. אפשר לציין, כפורץ דרך, את סרטו הקצר המופתי של כריס מרקר – 'המזח' (La jetée) משנת -1962, שעל בסיסו ביים טרי גילהאם את '12 קופים' הנהדר; וכן את סרטו של ג'ון פרנקנהיימר 'השליח ממנצ'וריה', אף הוא מאותה שנה. דמיון מבני לקונפליקט הזהויות הכפולות בסדרה שלפנינו, אפשר למצוא בסרטיו המצוינים של פול וורהובן – 'רובוקופ' (1987) ו'זיכרון גורלי' ( Total Recall, 1990), להם נעשו רימייקים אומללים למדי בשנים האחרונות.

'רובוקופ' מציג את מרפי – שוטר שמת מוות קליני אלים, ומוחזר לתחייה, על ידי תאגיד נשק נגוע בשחיתות, כמכונת אכיפה משטרתית ללא זיכרון של חייו הקודמים, השבים אליו כרסיסים. הסרט רצוף בדימויים מן התרבות הפופולרית, הפרסומות והטלוויזיה, הבאים להמחיש לצופים את העולמות הפיקטיביים ורצפי הבידור העולים על גדותיהם, המרכיבים את זהותם – כמו לומר שכולנו זהויות ממכונות, הנעות סביב קונספט כלכלי, או תאגידי, מהודק. ב'זיכרון גורלי' הגיבור, דאגלס קווייד, נכנס למשחק בתשלום שבו הוא מחליף את זהות המקורית – זהות אפורה של פועל דחק בעולם עתידני – ובמקומה משתיל זהות אחרת, לזמן מוגבל ולשם החוויה. אבל אז משהו במשחק כנראה משתבש והגיבור נכנס לרצף אירועים שיכולים במקביל להיות חלק מאותו משחק, או תקלה במשחק המובילה לסדרת התרחשויות ריאלית – לעולם לא נדע. בתוך כך מתברר לקווייד, כפי שיכול להתברר לעתים לכל אחד, שאשתו איננה אשתו אלא אויבתו, שחבריו רוצים ברעתו ושעולמו אינו אלא בית סוהר שבתוכו הוא כלוא.

סביב רצף ההתרחשויות, הספק פיקטיביות ספק ריאליות, מתברר שדאגלס קווייד הוא זיכרון שהושתל אל תוך זהות אחרת, המכונה "האוזר". האוזר היה בעצם סוכן כפול המשרת את כוחות הרוע, שנגדם נלחם הגיבור החדש – האוזר\קווייד. הוא הרדים את זכרונו בכוונה תחילה כדי לחדור לכוחות המורדים, לאתר את מקומם ולהביא לחיסולם. אבל הזהות החדשה – האוזר\קווייד – מורדת בכוונת הזהות המקורית ומצטרפת למורדים. והנה שתי זהויות זו על גב זו, האחת פונה כנגד השנייה. באחד הרגעים המכונים בסרט, האוזר, המוקלט על גבי וידאו, פונה לקווייד וספק מתנצל בפניו בהומור. הסרט, המסתיים כמובן במפלת כוחות הרוע, משאיר אותנו עם קריצה ותהייה האם סוף סוף מדובר במשחק או בממשות אמתית. האם קווייד הוא זיכרון שהושתל לתוך האוזר, או האוזר זיכרון שהושתל לתוך קווייד. כאן שאלת הזהות נוכחת בלב לבו של הסרט כאקט על-פרשני – הנותר עם זאת בידור לשמו.

אפשר לציין סרטים פופלריים רבים נוספים הנוגעים בבעיות דומות, ביניהם 'המופע של טרומן' של פיטר וויר, 'מטריקס' של האחים וישובסקי, 'שמש נצחית בראש צלול' של מישל גונדרי, או 'התחלה' של כריסטופר נולאן. כל אחד מהם מעלה בצורות שונות שאלות שעל קו התפר של זהות מודרנית ופוסט-מודרנית וטשטוש הגבולות בין מציאות פנימית וחיצונית, ממשות ואשליה, זיכרון ושכחה.

הסרט החדש – 'ג'ייסון בורן' – משלב את הבעיה המשומשת של פרטיות ומעכב ממשלתי, הנוכחת בכל הסדרה (בעקבות "אויב המדינה" מ-1998), לצד בעיות של אבטחת מידע ונזילתו, או מכירתו, על ידי הרשתות חברתיות – התכנית החדשה של גוף הביון האחראי על 'טרדסטון' היא מעקב באמצעות רשת חברתית, המקבילה לפייסבוק. ככלל, אין התסריט מוסיף הרבה בשר לסדרה, אולם  הסרט מכיל שתי סצנות מרדף מרהיבות. הראשונה, סמוך לפתיחה, מתרחשת באתונה בתוך הפגנה לילית אלימה. סצנה זו היא לא פחות ממלאכת מחשבת של בימוי, צילום ועריכה, וכדאי לראות את הסרט ולו בעבורה.

במרכז הסרט עומדת זהותו של אביו של בורן\ווב, והקשר שלו לתכנית טרדסטון ולגיוסו של בנו אל שורותיה. בנקודה זו, כמו גם בתמטיקה העקרונית, הסרט מתקשר באופן רופף עם 'השליח ממנצ'וריה' (1962) שכבר נזכר למעלה – מיצירות הקולנוע שהטיבו ביותר לשרטט את שסע הזהויות המקננות בתוך דמות אחת, שעברה מניפולציה. הסיפור מציג אם שתלטנית, סוכנת קומוניסטית, המרושתת בפוליטיקה האמריקנית בתקופת המלחמה הקרה, שבנה החייל נלקח לתכנית סובייטית מיוחדת של הנדסה בהיפנוזה. לבן מאורגנת זהות פיקטיבית של גיבור מלחמה אמריקני, הנתמכת על ידי עדויות של חבריו לפלוגה, שאף הם עברו היפנוזה. תכנית זו הופכת את הבן לדמות מטאורית בארצות הברית ובמקביל לרוצח בשירות המפלגה הקומוניסטית. גם כאן מתפקד הבן במסגרת זהות כפולה או משולשת – דמותו המקורית, החלשה, הרופסת והתלויה באם; דמותו הציבורית המטאורית; ודמות הדמדומים של הרוצח המהופנט, המופעל על ידי קלף המלכה (המתפקד כארכיטיפ האם) שבכל חבילת קלפים פשוטה.

הפרק הנוכחי של סדרת 'זהות כפולה' מחזיר אליה את ג'ייסון בורן המקורי, בגילומו של מאט דיימון, לאחר היעדרות של פרק אחד. חזרתו של דיימון לפרק נוסף לא מותירה ספק באשר לבסיס הכלכלי המוצק המניע את הסיקוונסים הקצביים של הסרט. אבל כך גם לא באשר לסרטים נוספים, אלה שנזכרו זה עתה ואחרים, המשקפים – לצד הצורך בבידור והתפרקות – את חרדות הזהות של החברה האמריקנית בעידן מניפולציות התאגידים והבלחות הטרור, המאפיינים את הקפיטליזם המאוחר.

התפרסם ב'פרימדונה'

jacob-frank-c1726-1791-granger

יעקב פרנק

ביום רביעי בלילה שוחחתי עם ערן סבאג על מקורותיה של התנועה הפרנקיסטית ועל קרקע צמיחתה בפודוליה שבפולין. על קשריה עם צמיחת החסידות ועם היהדות הרבנית. על האופי הכפול של המשיחיות השבתאית, שבמרכזה ניצב – למן התאסלמותו של שבתאי צבי – מיתוס של המרת דת. ובפרט על אישיותו ואופיו האניגמטי והניהיליסטי של מנהיג התנועה הפרנקיסטית, יעקב פרנק. עוד שוחחנו על זהויות כפולות ואלמנטים סכיזואידיים המאפיינים את העידן המודרני ועל נושאים נוספים.
התנועה הפרנקיסטית – חיים של אחרים