ארכיון

רשומות

sartre_22

ז'אן פול סארטר

'המחבר צריך אפוא לסרב להפוך את עצמו למוסד, גם כשזה קורה בנסיבות המכובדות ביותר'. ז"פ סארטר, נימוקים לדחיית פרס נובל.

לבוב דילן זכויות רבות. משורר, מוזיקאי ומבצע בחסד שהיווה צינור לציפתם ולמיצובם מחדש של מסורות מוזיקליות עממיות בארצות הברית. יוצר ששינה את המוזיקה הפופולרית ושהשפעתו פרושה בכל העולם, עד שכיום שוב בלתי אפשרי לדמות את המוזיקה ואת השירה המולחנת מבלעדיו. גם כטרובדור וכזמר מבצע אין שני לדילן והוא ניצב, לצד ז'אק ברל, אום כולת'ום, סטליוס קזנג'ידיס ועוד קומץ בודדים, כדמויות שהפכו את העולם לנסבל יותר, בזקקם את הסבל והאהבה האישיים והקיבוציים, לכדי נחמה ותקווה.

התעלמותו של דילן מוועדת פרס נובל לספרות בשבועיים הראשונים לאחר זכייתו, נדמתה כנדבך נוסף שהוא עתיד להוסיף ליצירתו המפוארת, והקנונית ממילא. כהצהרה על אי האפשרות למסד את היצירה ועל נלעגותו של פרס נובל כשלעצמו. שהרי מה הוא פרס זה? מוסד הנשען על קונספט ליברלי וכלכלי בעייתי, ומערבי במובהק, של התקדמותם המתמדת של הידע והיצירה האנושית בזכות מאמציהם של יחידים. מוסד שנוסד על ידי תעשיין וכימאי עשיר ואכול חרטה, שבא למצב את היצירה האנושית, שאינה ניתנת למיצוב, באמצעות הכרה גורפת, שמגיעה אחרי הכרה קצת פחות גורפת שקדמה לה.

באמצעות מתן פרס נובל, החברה, המגולמת כאן באמצעות ייצוג פוליטי מובהק – שוודיה והאקדמיה השבדית – מעניקה הכרה ליחידים; היא חותמת אותם בחותם המיסוד בעודה מאששת בכך את כוחה וסמכותה על פני אותם יחידים. כך, כבכל פרס, ההישג האישי הופך במובהק לבבואה של המוסדות החברתיים הנותנים לו גושפנקא. בנקודה זו בדיוק מבטא פרס נובל את חיסול אפשרויות הביקורת, האלטרנטיבה, האחרות והזרות – היסודות החשובים ביותר של יצירה ומחשבה חופשית.

סארטר סירב לפרס כי לא היה מעוניין להיות כבול לייצוג הסמלי, החברתי והפוליטי שלו. לגבול שהוא בהכרח מסמן. הוא לא היה מעוניין לצמצם את יצירתו ואת ריבוי ריבודיה ומשמעויותיה, לכדי הצהרה מוסדית המאשרת את חשיבותה, באמצעות האישוש החוזר של הגוף המעניק אותה. סארטר היה גם מודע, כפי העולה מדבריו, לא רק לאופי המוסדי של הפרס אלא גם לאופי הפוליטי הגושי המובהק שלו.

התעלמותו של דילן מן הפרס נראתה תחילה כהצהרה על גבולות אפשרותו של המוסד להעניק הכרה. על אי האפשרות לכמת את היצירה. למרות שזו מתגלמת תמיד, וממילא, במוסדות, השולטים כלכלית באפשרויות המרד, שברגיל מסתיימות בתבוסה. למן המו"לים, האולפנים וחברות התקליטים, דרך חלוקת העבודה (division of labour) שבתעשייה, הכוללת את הפקתם של חומרי הגלם ומיזוגם עם קניינים רוחניים שהוסדרו על ידי 'שומרי סף', ועד למרחביה המצמיתים של הפרסומת, המתרגמת את היצירה לעוד כסף.

לכן בתוצאה הסופית רבה האכזבה מהתנהלותו של דילן. מוטב היה לו לקבל את הפרס מלכתחילה או להוסיף ולשתוק. הדיבור מצומצם ומצריך מחשבה עמוקה ואילו אפשרויות השתיקה אינסופיות. לכן אלוהים שותק. אפשרויות הדיבור במקרה זה מצומצמות כאפשרויותיה של המטבע המושלכת ל iTunes על מנת לרכוש עוד שיר של דילן. מוטב היה להשליך את המטבע ברחוב ולקבל שתיקה בתמורה.

ועניין נוסף על אישיותו של דילן באמצעות השוואה קטנה. סטליוס קזנג'ידיס היה מהקולות הגדולים של המחצית השנייה של המאה העשרים, ולא רק ביוון. כשהיה בן 13 אביו, חבר במחתרת היוונית, עונה ונרצח. אולי בגלל זה כל ביצועיו רוויים בכאב שעבר זיקוק והיה לכלי הבעה קולקטיבי, כלל-יווני, על האבדן הנורא שבכל רגע שבו אנו קיימים ונושמים. דמותו אינה חפה מבעיות, כולל הצהרה אנטישמית למחצה בעקבות סכסוך עם מפיק ממוצא יהודי, אולם קזנג'ידיס העניק קול לאומללים וחסרי כול, וכשמת התאבלו עליו יוונים בכל העולם כאילו איבדו את אביהם ומנחמם. כך גם בישראל, שכן מבלי משים סייעה המוזיקה של קזנג'ידיס ודרכי ההגשה החד-פעמיות שלו (בין השאר המבצע המקורי של 'אלינור': 'איפרכו', או 'אני קיים', במקור היווני), לפריצתו של ז'אנר מוזיקלי מודחק, שביטא שכבה אתנית חברתית שעברה התעללות מוסדית.

מסופר על קזנג'ידיס שלמן אמצע שנות השישים ועד מותו, למרות מעמדו הקנוני, סירב להופיע בקונצרטים ובמועדונים במחאה על הניצול בתעשיית המוזיקה ביוון. דילן יכול היה להיות כזה אבל הוא אינו, ויש הרבה דוגמאות שממחישות זאת. כולל התנהלותם הנוקשה והאנכרוניסטית משהו שלו ושל חברת סוני בנושאים של זכויות יוצרים והשמעה של יצירותיו ברשת. זה בסדר גמור. זכותו. זה מתיישב היטב עם התרגשותו מהפרס, לפי ציטוט דבריו בדיילי טלגרף, ועם אי יכולתו לוותר בסופו של יום על חותמת הוועדה השבדית, שניתנה לו ממילא, ועל סכום כסף שווה ערך לדירה בינונית במרכז תל אביב.

התפרסם בפרימדונה

מודעות פרסומת
https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/7/78/Dr_Jekyll_and_Mr_Hyde_poster_edit2.jpg

דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד, פוסטר משנות ה-80 למאה ה-19

סדרת סרטי 'זהות כפולה', המבוססת במקור על ספריו של רוברט לדלום, היא סדרת סרטי פעולה הנעים בקצב מסחרר. אלו ידעו עליות ומורדות, למן יציאתו של הסרט הראשון, בבימויו של דאג ליימן, דרך האחרים, שבוימו, ברובם, על ידי פול גרינגראס, אבל בדרך כלל המשיכו לשמר ליבה מעניינת שסביבה מתארגן תמהיל האולפנים של האקשן, הצפוי לעתים.

בסיס הסדרה נוגע לשאלות של זהות וזיכרון, ולאופן שבו קולנוע חכם, יותר או פחות, נוגע בסוגיות הללו באמצעות עבודת צילום ועריכה אפקטיבית. הפלטפורמה, כפי שקבלה ביטוי בסרט הראשון, כמעט גנוסטית באופייה: אדם מתעורר בספינה בלב ים ואינו זוכר מי הוא ומאין בא. בהדרגה הוא מתחיל להתוודע לכוחותיו, וליכולות ההשמדה שהוא אוגר בקרבו. הוא מגלה שהוא תוצר של תכנית ביון סודית להכשרת מכונות הריגה – תכנית 'טרדסטון'. ההתוודעות של הגיבור, ושלנו הצופים, לרסיסים המרכיבים את זהותו הקודמת, מתרחשת במקביל לרכישת המאפיינים של זו החדשה, ומעתה הוא מורכב משתים, או אפילו שלוש: הרדומה, ההולכת ומתעוררת, 'ג'ייסון בורן', שהתקיימה על לרגע כיבוי האורות בתודעתו; הזהות החדשה הנבנית למן הרגע שבו הוא התעורר ללא זהות כלל; והמקורית, שקדמה לתכנית טרדסטון – 'דיוויד ווב' – ההולכת  ומתגלה לאורך פרקי הסדרה.

קו העריכה של הסרטים משלב רסיסים מחיים קודמים, ההולכים ומתעוררים בזיכרון הגיבור, המשולבים בשברי החיים ההולכים ונבנים בפנינו, תוך כדי ניסיונו של הגיבור להבין מי הוא ומה טיב הכוחות העוצמתיים הפועלים כנגדו. בתוצאה הסופית התעלומה הנקודתית הולכת ונפתרת; וזאת כמובן מבלי לרמוז לפתרון אפשרי לשאלה המהותית: מהם הרסיסים המרכיבים את הווייתנו, או איך מתוך פעולות שונות של צנזורה וסלקציה אנו הופכים למי שאנו, ומהם הכוחות העוצמתיים והמנגנונים, או התאגידים, הפועלים עלינו וכנגדנו.

אבל כל השאלות האלה בהחלט מהדהדות ברקע, וזאת מבלי שהסרטים מפסיקים לרגע להיות בידור לשמו – טוב יותר או פחות – לפי הפרק שעליו נפלתם בסדרה. התנגשות זהויות והבניית זיכרון הם רכיבים דומיננטיים בקולנוע כמעט מראשיתו. הם נוכחים כבר ב'קבינט של דוקטור קליגארי' משנת -1920 של המפיק אריך פומר והבמאי רוברט וינה, דרך סדרת סרטי 'דוקטור מבוזה' של פריץ לאנג. אפשר לציין, כפורץ דרך, את סרטו הקצר המופתי של כריס מרקר – 'המזח' (La jetée) משנת -1962, שעל בסיסו ביים טרי גילהאם את '12 קופים' הנהדר; וכן את סרטו של ג'ון פרנקנהיימר 'השליח ממנצ'וריה', אף הוא מאותה שנה. דמיון מבני לקונפליקט הזהויות הכפולות בסדרה שלפנינו, אפשר למצוא בסרטיו המצוינים של פול וורהובן – 'רובוקופ' (1987) ו'זיכרון גורלי' ( Total Recall, 1990), להם נעשו רימייקים אומללים למדי בשנים האחרונות.

'רובוקופ' מציג את מרפי – שוטר שמת מוות קליני אלים, ומוחזר לתחייה, על ידי תאגיד נשק נגוע בשחיתות, כמכונת אכיפה משטרתית ללא זיכרון של חייו הקודמים, השבים אליו כרסיסים. הסרט רצוף בדימויים מן התרבות הפופולרית, הפרסומות והטלוויזיה, הבאים להמחיש לצופים את העולמות הפיקטיביים ורצפי הבידור העולים על גדותיהם, המרכיבים את זהותם – כמו לומר שכולנו זהויות ממכונות, הנעות סביב קונספט כלכלי, או תאגידי, מהודק. ב'זיכרון גורלי' הגיבור, דאגלס קווייד, נכנס למשחק בתשלום שבו הוא מחליף את זהות המקורית – זהות אפורה של פועל דחק בעולם עתידני – ובמקומה משתיל זהות אחרת, לזמן מוגבל ולשם החוויה. אבל אז משהו במשחק כנראה משתבש והגיבור נכנס לרצף אירועים שיכולים במקביל להיות חלק מאותו משחק, או תקלה במשחק המובילה לסדרת התרחשויות ריאלית – לעולם לא נדע. בתוך כך מתברר לקווייד, כפי שיכול להתברר לעתים לכל אחד, שאשתו איננה אשתו אלא אויבתו, שחבריו רוצים ברעתו ושעולמו אינו אלא בית סוהר שבתוכו הוא כלוא.

סביב רצף ההתרחשויות, הספק פיקטיביות ספק ריאליות, מתברר שדאגלס קווייד הוא זיכרון שהושתל אל תוך זהות אחרת, המכונה "האוזר". האוזר היה בעצם סוכן כפול המשרת את כוחות הרוע, שנגדם נלחם הגיבור החדש – האוזר\קווייד. הוא הרדים את זכרונו בכוונה תחילה כדי לחדור לכוחות המורדים, לאתר את מקומם ולהביא לחיסולם. אבל הזהות החדשה – האוזר\קווייד – מורדת בכוונת הזהות המקורית ומצטרפת למורדים. והנה שתי זהויות זו על גב זו, האחת פונה כנגד השנייה. באחד הרגעים המכונים בסרט, האוזר, המוקלט על גבי וידאו, פונה לקווייד וספק מתנצל בפניו בהומור. הסרט, המסתיים כמובן במפלת כוחות הרוע, משאיר אותנו עם קריצה ותהייה האם סוף סוף מדובר במשחק או בממשות אמתית. האם קווייד הוא זיכרון שהושתל לתוך האוזר, או האוזר זיכרון שהושתל לתוך קווייד. כאן שאלת הזהות נוכחת בלב לבו של הסרט כאקט על-פרשני – הנותר עם זאת בידור לשמו.

אפשר לציין סרטים פופלריים רבים נוספים הנוגעים בבעיות דומות, ביניהם 'המופע של טרומן' של פיטר וויר, 'מטריקס' של האחים וישובסקי, 'שמש נצחית בראש צלול' של מישל גונדרי, או 'התחלה' של כריסטופר נולאן. כל אחד מהם מעלה בצורות שונות שאלות שעל קו התפר של זהות מודרנית ופוסט-מודרנית וטשטוש הגבולות בין מציאות פנימית וחיצונית, ממשות ואשליה, זיכרון ושכחה.

הסרט החדש – 'ג'ייסון בורן' – משלב את הבעיה המשומשת של פרטיות ומעכב ממשלתי, הנוכחת בכל הסדרה (בעקבות "אויב המדינה" מ-1998), לצד בעיות של אבטחת מידע ונזילתו, או מכירתו, על ידי הרשתות חברתיות – התכנית החדשה של גוף הביון האחראי על 'טרדסטון' היא מעקב באמצעות רשת חברתית, המקבילה לפייסבוק. ככלל, אין התסריט מוסיף הרבה בשר לסדרה, אולם  הסרט מכיל שתי סצנות מרדף מרהיבות. הראשונה, סמוך לפתיחה, מתרחשת באתונה בתוך הפגנה לילית אלימה. סצנה זו היא לא פחות ממלאכת מחשבת של בימוי, צילום ועריכה, וכדאי לראות את הסרט ולו בעבורה.

במרכז הסרט עומדת זהותו של אביו של בורן\ווב, והקשר שלו לתכנית טרדסטון ולגיוסו של בנו אל שורותיה. בנקודה זו, כמו גם בתמטיקה העקרונית, הסרט מתקשר באופן רופף עם 'השליח ממנצ'וריה' (1962) שכבר נזכר למעלה – מיצירות הקולנוע שהטיבו ביותר לשרטט את שסע הזהויות המקננות בתוך דמות אחת, שעברה מניפולציה. הסיפור מציג אם שתלטנית, סוכנת קומוניסטית, המרושתת בפוליטיקה האמריקנית בתקופת המלחמה הקרה, שבנה החייל נלקח לתכנית סובייטית מיוחדת של הנדסה בהיפנוזה. לבן מאורגנת זהות פיקטיבית של גיבור מלחמה אמריקני, הנתמכת על ידי עדויות של חבריו לפלוגה, שאף הם עברו היפנוזה. תכנית זו הופכת את הבן לדמות מטאורית בארצות הברית ובמקביל לרוצח בשירות המפלגה הקומוניסטית. גם כאן מתפקד הבן במסגרת זהות כפולה או משולשת – דמותו המקורית, החלשה, הרופסת והתלויה באם; דמותו הציבורית המטאורית; ודמות הדמדומים של הרוצח המהופנט, המופעל על ידי קלף המלכה (המתפקד כארכיטיפ האם) שבכל חבילת קלפים פשוטה.

הפרק הנוכחי של סדרת 'זהות כפולה' מחזיר אליה את ג'ייסון בורן המקורי, בגילומו של מאט דיימון, לאחר היעדרות של פרק אחד. חזרתו של דיימון לפרק נוסף לא מותירה ספק באשר לבסיס הכלכלי המוצק המניע את הסיקוונסים הקצביים של הסרט. אבל כך גם לא באשר לסרטים נוספים, אלה שנזכרו זה עתה ואחרים, המשקפים – לצד הצורך בבידור והתפרקות – את חרדות הזהות של החברה האמריקנית בעידן מניפולציות התאגידים והבלחות הטרור, המאפיינים את הקפיטליזם המאוחר.

התפרסם ב'פרימדונה'

קרל מרקס

בשבוע שעבר התארחתי אצל חברי היקר ערן סבג לשיחה בתכנית "חיים של אחרים". כרגיל, השיחה עם ערן הייתה מעוררת השראה. שוחחנו על כתביו המוקדמים של מרקס, על חלק מן ההשפעות על מרקס הצעיר, על אדם סמית, על ההגליאנים החדשים ובראשם לודוויג פוירבך, המהפכה התעשייתית, העבודה המנוכרת, וההתרוששות של הפועל. עוד דיברנו על תפקידה ומקומה המגביל של המדינה המודרנית והחברה האזרחית אצל מרקס, וכן על מושג האמנציפציה הפוליטית, ויחסו אל המושג האוטופי של "האמנציפציה האנושית". וכמובן על תפיסת היהדות של מרקס במסתו "לשאלת היהודים".

למרות שכתביו המוקדמים של מרקס היו בידי אנגלס בשנות השמונים למאה ה-19 הוא סירב להדפיסם, בטענה שאין בהם חשיבות. לכן משנדפסו הכתבים החל בשנות העשרים למאה הקודמת רבים הוכו בתדהמה; הן מחדותם ומן הברק המחשבתי הגלום בהם, הן מהאופק ההומניסטי הרחב המתגלה בהם.

קרל מרקס – כתבי שחרות (חיים של אחרים)

הרב עובדיה יוסף, 1972

חשיפת ההקלטות של הרב עובדיה יוסף והטלטלה העוברת על ש"ס, מערערות את המיתוס המכונן של התנועה, ומסכנות את עצם קיומה של התנועה במתכונת המוכרת. לא בכדי התגובות בין שורותיה נעות בין היסטריה ("חילול השם") למהלכים מחושבים למחצה (התפטרות דרעי), שתפקידם העיקרי הפעלת לחץ מאסיבי מתוך העולם החרדי, הספרדי והאשכנזי כאחד, על מנת לבודד את הפצצה המתקתקת (ישי) ולנטרלה. כדי להבין מה בעצם מתרחש, יש להתבונן במבנה הזהות שהתנועה מייצגת; שכן ש"ס, בשונה ממפלגות אחרות, ובדומה במקצת לאגודת ישראל, מייצגת זהות מובחנת והיא אינה תנועה פוליטית גרידא.

תולדותיה של תנועת ש"ס מעניקות לנו הדגמה כיצד מבנה זהות מודרני, קם ומתארגן במהירות. היא מהווה דוגמה, שצמחה בתנאי מעבדה כמעט, ממנה ניתן היה להסיק על זהויות רחוקות יותר הנמתחות על פרקי זמן ארוכים. זה מקור כוחה, וכאן גם טמון פוטנציאל נפילתה.

כזהויות אחרות בעולם המודרני – תנועות דתיות, לאומים, ואפילו דמוקרטיות ליברליות – גם מבנה הזהות של תומכי ש"ס הינו "מדומיין". כלומר הוא כולו סובייקטיבי – כזה שאינו אמתי ואינו שקרי. בדרך כלל, זהויות מודרניות עוצבו לאורך שלבים רבים, עד שלבשו את צורתן הנוכחית. הן מציגות את עצמן כעתיקות, גם כאשר הן מודרניות, והן קולקטיביות ולא אישיות, כלומר על פי רוב הן אינן נשענות על דמות מייסדת אחת מן ההווה או העבר הקרוב. לכן בלתי אפשרי לערער על מבני זהות כאלה, וזה אף לא רצוי. בנקודה זו שונה המקרה של ש"ס.

לאגודת ישראל יש דורות של רבנים "גדולים" המזוהים עמה. גם לו יצויר שתיערך דה-מיתולוגיזציה ל"גדול" עכשווי, הדבר יעורר מהומה, אבל לא יפגע במבנה הזהות התומך בארגון הפוליטי והחברתי של התנועה. לעומתה, ש"ס בראשיתה אינה אלה התאמה מזורזת של העולמות הרבים והמפוצלים של יהדות ספרד והמזרח, לזה של החרדיות האשכנזית. כדי ליצור כמעט יש מאין התאמה כזו, קמה, מבין קפלי האדרת של הרב שך, דמותו של הרב עובדיה יוסף. תלמיד חכם מרשים, אך נטול כוח פוליטי ויוקרה. בסך הכול "ראשון לציון", וחביבם של כמה גדולים אשכנזים בני דורו שהעריכו את למדנותו, בדרכם הפטרונית המסורתית המסתייגת. אלא שבניגוד לכל קודמיו בין הרבנים האשכנזים והספרדיים במאה העשרים, הרב יוסף עוצב כדמות מייסדת, חיה ונושמת, המרכזת סביבה תנועת המונים.

הרב יוסף לבדו לא יכול היה למנף את ש"ס. עוד קודם לכן היה צריך למנף אותו בעצמו, ולחבר אותו אל הבעיות הבוערות של החברה הישראלית. תנועת ש"ס בהנהגתו התלבשה היטב על החלל הגדול שהותיר השסע המזרחי בישראל, החילוני במהותו. היא ניזונה ממנו ושבה והזינה אותו בתכני מסורת, בהיסטוריה, ובנרטיב-על על אודות עלייתה ונפילתה של יהדות ספרד המפוארת – כשלעצמה ישות מדומיינת, תומכת זהות, שספק אם התקיימה אי פעם במתכונתה זו במציאות. במרכזו של נרטיב זה, הוצבה דמותו של הרב יוסף, וצועפה בהילה מיתית.

מינופה של ש"ס והתנופה הפוליטית שצברה, בעיקר לאורך שנות התשעים, היא תולדה של המפגש החד-פעמי בין מהפכן הלכתי עם פוטנציאל לא ממומש – הרב יוסף, לבין מטאור פוליטי – דרעי הצעיר והכריזמטי. דרעי שלפני החקירות, ודרעי של החקירות. זה שלפני המאסר וזה שנכנס לבית הכלא בקול תרועה. מפגש זה הוליד חיבור בין החזון ההלכתי והאידאולוגי של הרב יוסף – שכלל האחדה של החברה הספרדית הדתית והמסורתית סביב מסגרת אוטונומית, אלטרנטיבית בפוטנציאל לזו הציונית ההגמונית – לבין המציאות הפוליטית הממשית, הכוללת יצירה של תדמיות פוליטיות ובניית התשתית של המוסדות חברתיים.

וכך, דמויותיהם של דרעי ושל הרב יוסף הזינו זו את זו. האחד זקוק היה לשני. דרעי הזין את המיתולוגיזציה של הרב יוסף, והפכו למנהיג העולה בעוצמתו אפילו על הגדולים של אגודת ישראל. ואילו הרב יוסף טיפח את דרעי, ילד הפלא הפוליטי שגדל בתוך ביתו. כל אחד מהם היה הגולם וכל אחד מהם היה יוצרו.

אלי ישי אינו אלא תולדה של אותו הממשק. הוא הגיע מן המוכן, ותפס את מקומו בתוך השסע שעוררו מאבקי החצר של ש"ס — כלומר הוא צמח מתוך שלבי המיסוד של התנועה, והתרשת בתוכם. אם, בשיתוף הפעולה ביניהם, הרב יוסף ודרעי מייצגים דיאלקטיקה של כריזמה ומיסוד, ישי הוא התוצר המובהק של המיסוד; תוצר הביורוקרטיזציה של המיתוס, של קפיאת הכריזמה והתגלמותה במוסד. לכן ישי, משעה שנפלט מן המערכת, היה הראשון לחשוף את תוכנה החלול. מי כמוהו מכירו. מי כמוהו בנה לעצמו קריירה על גביו. אלא שבחשיפת ההקלטה של הרב יוסף, היה אלמנט שישי ועושי דברו לא צפו. הם ביקשו למוטט את המערכת, ולהעתיק אליהם את הדימוי, את המיתוס המייסד. בדרך, נפגע המיתוס המייסד בעצמו, הופשט והוצג כבשר ודם, כאחד האדם. מה שעשה ישי דומה, מטאפורית, לפיגוע התאבדות.

סביר להניח שדמותו ומורשתו של הרב יוסף עצמו לא ייפגעו. דמותו עטופה זה כבר בשכבות של מיתוס וטבועה במעמקי זהותם הדתית והמסורתית של רבים. אך החיבור בין צינור החסד, מרן ה"גדול", אל הגוף הפוליטי היונק ממנו את עוצמתו, נפגע ואפשר שיהיה קשה לשקמו. ובלי החיבור הזה, אם תיקרע סופית "רוחו" של הרב יוסף מן הגוף הפוליטי שאליו היא קשורה, עלולה תנועת ש"ס לאבד את הבלעדיות על התיווך בין הזהות המדומיינת לבין צרכניה.

פורסם ב"הארץ"

מקס ובר

בליל רביעי האחרון התארחתי בגלי צה"ל בתוכניתו של חברי איש האמת, הסגולה והמעלה ערן סבאג, בשיחה על היסודות הדתיים והפסיכולוגיים של הקפיטליזם, ובפירוט: על מקס ובר, דתות העולם, רציונליזציה, תיאודיציה, נצרות וקפיטליזם. כמו תמיד, המפגש עם ערן ועם מפיקת התוכנית ענבר מאור הנפלאה, והשיחה במהלך התוכנית ולאחריה, היו בלתי נשכחים.

מקס ובר, חיים של אחרים

צילום: וושינגטון פוסט

יום חמישי בבוקר אני מתעורר בשכונת מקור ברוך, השלג מתחיל לרדת. זה הזמן לצאת. אני מטפס לקראת רחוב יפו לעבר שוק מחנה יהודה. לובן בוהק מכסה את הכל. אנשים שלא צפו את השלג יוצאים מהשוק ומנסים להגיע לרכבת הקלה, שמתמהמהת מאוד. דממה עומדת באוויר. אדם חרדי עומד ברציף ממול ושר בקול גדול וערב תהלים כא. שירתו ממלאת את כל המרחב שבין השקט לשקט. התחושה חלומית. כל האנשים, יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, המתאספים ברציף מדברים האחד עם השני בסולידריות גמורה. יש תחושה של אהבה באוויר.

בשוק מחנה יהודה רק מקצת הבאסטות פתוחות. נעלי רטובות ומחליקות, אני מחפש חנות שתמכור מגפיים ולבסוף מוצא אחת. המוכר רב התושייה נערך מראש והעמיד ארגז עם מגפי פלסטיק ארוכים בכניסה לחנות. מאה שקל החתיכה. כשאני מגיע רק קומץ מגפיים נותר ולא במידה שלי. לאחר המתנה ארוכה וחיפושים הוא מחלץ לי זוג נעלי עבודה גסות ואטומות "עמידות לשמן" במאתיים שקל. אני עדיין מפקפק ולא מבין שהקנייה הזו תתגלה כעסקת חיי.

בצהריים יש הפוגה בשלג ואני יוצא עם הרכב ומסתובב בעיר. מספיק עוד לאכול סופלה רותח בשכונת בית הכרם. השלג מתחזק. אני מוריד מישהו ברחוב הלל, ובבת אחת נוכח שכל הכבישים התכסו קרח. מטפס עם הרכב במהירות הקרובה לאפס ליד החומות, ומגיע ממש בקושי אחרי זמן רב בחזרה למקור ברוך.

בשעה אחת בליל יום שישי. הסערה בעיצומה. אני לובש את המעיל המיוחד לסערה, המצוי עמי. המעיל הזה נרכש במיוחד על ידי אבי להגן עליו בחורפי קזחסטן משופעי המעלות מתחת לאפס. מחציתו החיצונית האטומה לשלג ולגשם אצלי, אבל מחציתו הפנימית המחממת בביתי בבאר שבע. אני יוצא החוצה לסערה ומתחיל ללכת על רחוב רש"י, וממנו למלכי ישראל לכיוון מאה שערים. להפתעתי יש לא מעט אנשים ברחובות, בעיקר בחורי ישיבות צעירים, אבל לא רק. גם הרבה משפחות. והנה אפילו זוג צעיר עם עגלה, מכוסה מגן פלסטיק מכל כיווניה. האב צוהל לקראת בנו: "שלוימי אתה ער"! רבים משחקים ומיידים זה בזה כדורי שלג. אחרים סתם הולכים ברחובות. התחושה היא שאני מהלך בתוך חלום, הלילה, כמו לאורך כל היום שקדם, אנשים העוברים מולי מחייכים אלי, ולפרקים מדברים אתי בלי שום סיבה.

במה בדיוק נוגעת המציאות הנדירה הזאת: בתור הזהב? באוטופיה מרקסיסטית? בגן העדן של ספר הזוהר, שבו הנשמות משתעשעות זו עם זו ומצפצפות כציפורים? או שבכולם כאחד? כך או כך מצב הקיצון — שבמובלעת המרחב והזמן שבה אני נמצא, המוגדרת מאוד מבחינה גיאוגרפית וטופוגרפית, בירושלים השסועה — מעניק משהו מן הטעם של מציאות אחרת. יותר מזה: הוא גורר את ההבנה שמציאות כזו אפשרית. שבנסיבות מסוימות ניתן לפרוץ את כלוב הברזל, ושמתחת למשטר המודרניות, ולמה שעולל לנפש האנושית, עוד מסתתר האדם.

https://sorotzkin.files.wordpress.com/2013/08/ab0aa-d793d792d79cd799_d799d7a9d7a8d790d79c_d791d794d7a8_d794d791d799d7aa_d791d7a9d7a9d7aa_d794d799d79ed799d79d.jpg

בדו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהתפרסם אתמול בעיתון "הארץ" נקבע שעד שנת 2019 רק כ-40% מהתלמידים בישראל ילמדו בבתי ספר ממלכתיים, והשאר בבתי ספר ערביים, חרדיים, או דתיים-לאומיים. מתוך האוכלוסייה היהודית באותה שנה, ילמדו 51% בבתי ספר דתיים, מתוכם 32% ילמדו בבתי ספר חרדיים ו-19% בבתי ספר של הציונות הדתית.

הנתונים האלה אינם אלא מהפכה סמלית ביחסי לנתונים הקיימים היום, אבל אין קושי להבין את משמעותם. משמעותם היא שבטווח לא רב של שנים יהיה רוב דתי בחברה הישראלית, גם בלי החברה הערבית, הדתית והמסורתית בחלקה הגדול; כלומר רוב הצעירים, המהווים את הדינמו הצומח של החברה והכלכלה יהיו דתיים. בטווח של שניים עד שלושה עשורים יהיה לכך גם נראות פוליטית ואלקטורלית מאוד ברורה. חשוב לציין שגם בתי הספר הממלכתיים הרגילים מכילים אחוז ניכר של תלמידים בעלי אוריינטציה מסורתית. במלים אחרות: המהפכה הדתית של הציונות קורמת עור וגידים לנגד עיננו.

והיכן עומדת הציונות החילונית, או החילוניות היהודית, לנוכח נתונים אלה? במהלך מרבית העשורים לקיום המדינה נסמכה הציונות החילונית על היסודות הממלכתיים של המדינה: החינוך הממלכתי, טקסי הזיכרון, הצבא, ופרקטיקות אחרות של שיוך לאומי. עד לעשור האחרון היא כמעט לא יצרה לעצמה מסגרות וולונטריות של הבניית זהות, כמו אלה שהן המובן מאליו בחברה החרדית והדתית – הקהילה, הישיבה, הכולל, החצר וכו'. עם התפרקותה של ישראל כמדינת רווחה, התפרק גם האתוס הלאומי של הערבות הדדית, והלאומיות החילונית עברה תהליך של הפרטה, בדומה ובמקביל להפרטתה של הכלכלה בישראל. משמעותה של הפרטת זהות קולקטיבית, בדומה להפרטה כלכלית, היא שנכסי הכלל, ובמקרה זה נכסי הזהות והאתוס הלאומי, התמסמסו בתוך רשת של אינטרסים פרטיים. כיום המצב הוא שמרבית הנכסים הלאומיים, במונחי זהות, מצויים בחברה הדתית ולא בזו החילונית. הלאומיות היהודית חזרה לנקודת האפס שלה במאה התשע עשרה, והיא שוב בידיים דתיות.

אפשר אולי לומר שזה גורלה של תנועה לאומית הנוצרת אד הוק על גבי יסודותיה של חברה דתית, תוך כדי שהיא מנסה לנכס יסודות אלה ולהשתיקם בו-זמנית. היסודות המושתקים מבעבעים מתוך השפה הדתית שהושתקה. החברה, שנכנסה למצב של תרדמה לנוכח צלילי החליל הלאומי, מתנערת מן ההיפנוזה, והיסודות שליכדו אותה או מתפרקים, או מאמצים בחזרה את השפה הדתית שכוננה אותם. זהו תהליך דיאלקטי, המתרחש לנגד עיננו, במהלכו מתפרקת הלאומיות החילונית, ובמקביל מתרחשת תחיה לאומית ברשת של מיקרו-חברות אתניות ודתיות. זה כולל קבוצות דתיות מקרב עדות המזרח, שעברו בשלבי הכינון של המדינה גיהוץ וריקון, ועתה מתחדשות ומעניקות פרשנות ייחודית להווייתן הלאומית. זה כולל את החברה החרדית, שממשיכה לאחוז בפרקטיקות של התנגדות למנגנונים המהנדסים של המדינה ובמקביל מפתחת חזון לאומי גולמי משל עצמה. זה כולל במובנים רבים גם את החברה הרוסית, שהטרנספורמציה הלאומית שהיא עברה אינה צועדת באותה דרך עם החזון הליברלי שאפף את גלי הגירתה. הציבור הליברלי במדינת ישראל עדיין שולט ברוב עמדות הכוח, אבל סביר להניח שבנתונים הנוכחיים, ובפרספקטיבה של מספר עשורים קדימה – מצב זה אינו עתיד להתמיד.

רבים חושבים שהפרדת הדת והמדינה תהיה סוג של פתרון, בכך שתיצור ניטרליזציה של המנגנונים הפוליטיים לנוכח החברות השונות – דתיות וחילוניות, ובכך תייצר מהלך נחוץ של חילון הגוף הפוליטי והלאומי. לכאורה בכך תהפוך החברה הישראלית דומה לחברה האמריקנית, שהינה גם ליברלית וגם דתית בעת ובעונה אחת. דעה זו מיוסדת, בין השאר, על ההנחה שהאינטרס של הפרדת הדת מהמדינה הינו אינטרס חילוני, הנאבק במכלול של גורמים דתיים וקלריקליים החותרים להפיכתה של ישראל לרפובליקה תאוקרטית. בפועל המצב הרבה יותר מורכב.

למעשה, דווקא האינטרס הפוליטי החילוני הוא המשמר את אי-הפרדת הדת מהמדינה, ואין זה חשוב בכלל איזו קבוצה בהווה משמרת אותו. כך זה היה בעבר, וכך זה במובנים רבים גם היום.

הפרדת הדת והמדינה בישראל עשויה לייצר מצב קשה מאוד מבחינתה של הציונות. בראש ובראשונה היא עלולה לפתוח פתח להפרדת הלאום מן המדינה, ומזה, לפי כל הסימנים, חוששים כולם. ללא הדת יסודותיו של הלאום היהודי רעועים מאוד מבחינה היסטורית. הפרדה כזו מחלישה את העמידה היהודית לנוכח התביעה הפלסטינית על סמלי הזיכרון של ישראל – ובראשם ירושלים והר הבית, כמו גם לנוכח התביעה לזכות השיבה. בנוסף, ישנו קושי לשמר מה שמכונה "רוב יהודי" מבלי לאחוז בהגדרה רחבה, יחסית, של קיבוץ יהודי שיש עליה קונצנזוס. אף אחד אינו מעוניין ב"מרידה" אורתודוקסית המערערת על הלגיטימיות של ישראל כמדינת העם היהודי. ישנו גם קושי לשמר הבניה של הוויה יהודית – במרחב, בזמן ובסובייקט – מבלי לשתף את הדת, גם אם זה רק יסודות דתיים שהמחוקק מגדיר כ"לאומיים". כלומר, משיכת השטיח הדתי מתחת ללאום היהודי ולמדינת היהודים עלולה, בחשבון הארוך האחרון, למוטטם.

זהו בקווים כלליים מצבה של הציונות החילונית, היושבת על חומר הנפץ הדתי. שימור המצב הקיים, והכנסת הראש לחול, יוביל בוודאי לתבוסתה. אבל כל מהלך שיבקש לשנות את המצב הקיים יוביל אף הוא לתבוסתה. ואולי באמת צריך להשלים עם כך שהיא לא הייתה אלא פאזה קצרה בתוך ההיסטוריה הדתית של העם היהודי, פאזה שעתידה להשלים את מהלכה, לדעוך ולהיעלם, או למצער להיות מסונתזת אל תוך הפאזה הדתית הבאה.