ארכיון

רשומות

 

 

 

Netanyahu, Israel's longest serving premier, has been accused before previous elections of making last-minute plays

ביום רביעי, ה-1 לאפריל, במסגרת רצף ההנחיות השגרתיות שהעביר ראש הממשלה בנימין נתניהו לאזרחים בטלוויזיה, התבלטה הצהרתו של נתניהו בחריגותה בייחס להצהרות קודמות. חריגותה נבעה ממספר גורמים: ההתרגשות העצורה שניכרה בקולו של נתניהו; חגיגת התודות של מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב בנאום שאחריו, תודות הניתנות בדרך כלל בסיומה של מערכה, בסימן ניצחון, או לכל הפחות במעבר המוצלח משלב לשלב; וכן תוכני הנאום ומסריו, בעיקר בחלקו השני, שנשזרו מבעד להנחיות השונות, רובם בפתוס גלוי ומקצתם ברמיזות דקות.

את הנאום של נתניהו יש לנתח כנאום דו- או אפילו תלת-שכבתי, הפונה בצורה מבוזרת לקהלים שונים תוך כדי הצפנת מסר בתוכו. הצפנת המסר הייתה ברורה למי שיש לו אוזן המורגלת בכך, בעיקר אוזן למקורות יהודיים, אולם היא עברה מתחת לרדאר של רובם המוחלט של המאזינים. הנאום הורכב מהשכבות הבאות: השכבה הראשונה, היא פני השטח, ההנחיות האוניברסליות שנמסרו לכלל האזרחים, בהמשך להצהרות והנחיות קודמות הנוגעות למצב החירום הלאומי; השכבה השנייה, מסרים ציוניים מלכדים ומנחמים, שאותם מנהיגים נוהגים לומר לעמם בשעת חירום; השכבה השלישית, והעיקרית לענייננו, אמירות רומזניות בעלות ניחוח דתי בנוגע לגורל העם ולגורלו של נתניהו עצמו, לאור האירועים האחרונים: משבר הקורונה, פירוקה של כחול לבן והקמתה המסתמנת של ממשלת האחדות.

אחד השמות היפים ביותר בעיני שניתנו לספר עיון, הוא כותרת ספרו של הפילוסוף היהודי-גרמני ליאו שטראוס – "רדיפה ואמנות הכתיבה". תמצית הרעיון שמאחרי הכותרת הוא שפילוסופים בימי הביניים, בין אם זה הפילוסוף המוסלמי אלפאראבי, הרמב"ם או אחרים, היו מודעים לפער הקיים בין קהלים שונים בקרב הקוראים, ולכן הם הצפינו, בדרכים שונות, מסרים "מסוכנים" מבחינה חברתית עבור קהל מצומצם ונבחר, מסרים שנעלמו מעיניהם של רוב הקוראים האחרים.

נתניהו, שהתבטאויות רבות שלו בשנה וחצי האחרונה מבליטות ומחצינות תחושת רדיפה, פנה אף הוא בנאומו זה לטקטיקה של הסתרה ורמיזה. טקטיקה זו שולבה במסגרת הצהרה שאין דרך להבינה אלא כנאום ניצחון: ניצחונה, לדעת נתניהו, של המדיניות שנקטה הממשלה מתחילת התפשטות הפנדמיה וכן, ובעיקר, נאום ניצחון אישי. נאום שמבחינתו בא אולי לתקן את מחדל נאום הניצחון שלאחר הבחירות האחרונות. נאום שבו זהות העם וגורלו ההיסטורי וזהות המנהיג, נתניהו עצמו, נמהלו יחדיו באופן בלתי ניתן להתרה.

בשכבה החיצונית של הנאום, מלבד ההנחיות עצמן, דיבר נתניהו על כך שהעולם כולו הוא אזור אסון, ופיזר נתונים המלמדים על החוסן הכלכלי של ישראל; הוא הוסיף שלפי סקר של חברה מהונג קונג (שאמינותו לא ברורה) ישראל מתברגת בראש המדינות שהטיבו לטפל בנגיף; הוא דיבר על איתנותה של הכלכלה הישראלית ועל הבעת האמון שרוחשים לה משקיעים וגורמים פיננסיים בעולם; הוא אף הבטיח למאזינים ש"אנחנו גם נדאג" שהכלכלה הישראלית תוסיף להיות איתנה. השורה התחתונה ברובד זה של דברי נתניהו היא שכפי שהוא ידע, ויודע, להוביל את ישראל מבעד למשבר הקורונה, כך הוא אף ידע לצלוח גם את המשבר הכלכלי שיבוא בהכרח בעקבותיה. אפשר, וצריך, כמובן להטיל ספק בכל אחד מן ההיגדים האלה. אבל אנו עסוקים כאן ברטוריקה, ובה אנו מתמקדים.

ברובד הנוסף של הנאום, והעיקרי מנקודת מבטו של השדר המוצפן, שהגיע בחלקו האחרון, פיזר נתניהו הצהרות בניחוח משיחי ברוח חג הפסח הקרב. רובד זה מיועד היה לכלל הציבור הציוני המלוכד בעת צרה, ובפרט לאזורים המסורתיים והדתיים שבו, כלומר לבלוק הימין שזכה זה עתה לחיזוק מגנץ, פרץ וחבריהם: "כמו ביציאת מצרים, המטרה שלנו ברורה – 'ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף'", ו"כל העולם כולו – סגר צר מאוד". לבסוף השמיע נתניהו את לב לבו הפועם של הנאום, הנאמר בדברים הבאים: "אתמול שוחחתי עם אחד מבכירי הציונות הדתית שחלה בקורונה. איחלתי לו רפואה שלמה ומהירה. הוא אמר לי: 'עת צרה היא ליעקב, וממנה יוושע'". בדבריו הדגיש נתניהו את המלה "ממנה", ואחר כך חזר ואמר "ממנה", ולא פירש יותר.

אפשר לשער ש"אחד מבכירי הציונות הדתית" הוא הרב צבי ישראל טאו, ראש ישיבת הר המור, שעליו דווח שלושה ימים קודם לכן שחלה בקורונה. הרב טאו היה מתלמידיו הקרובים ביותר של הרב צבי יהודה קוק. הוא השתייך לגרעין האידאולוגי הקשה של תנועת "גוש אמונים" המקורית, והוא אחד הפרשנים הבולטים של תורת הרבנים קוק. הקו שהוא מקדם בפירוש תורתם הוא הקו הממלכתי והתודעתי. לשיטתו הגאולה תגיע באופן סטיכי, כלומר באופן הכרחי, לא מתוך מאבק אלא מתוך שינויים תודעתיים שיסחפו את כלל הציבור. במאמר מוסגר יש לציין שכמו התנועה המרקסיסטית המהפכנית ערב המהפכה הסובייטית, גם הציונות הדתית מתפלגת בין זרם סטיכי לבין זרם אקטיבי מהפכני. כאשר הזרם המהפכני, ששורשיו במחתרת היהודית של שנות השמונים, צבר תאוצה בשנים האחרונות. לקו הממלכתי-התודעתי של הרב טאו יש משקל נוסף בהבנת אופי האמירה האזוטרית של נתניהו בנאום הנוכחי, אמירה המכוונת לגאולת ישראל ומנהיגה.

הפירוש ברור לכל בר בי רב, כלומר לאדם בעל אוזן להיגדים דתיים. לא פשט הפסוק שאומר שיעקב (כלומר עם ישראל) עתיד להיוושע מן הצרה. אלא דרשה על המילה "ממנה" הגורסת שבאמצעות הצרה עצמה ובזכותה, ייוושע ישראל. ובמלים אחרות משבר הקורונה, לפי נתניהו, ואליבא "בכיר הציונות הדתית", הוא שהוביל לסיום המשבר הפוליטי-המבני הממושך והמסוכן שהתמצה בשלוש מערכות בחירות רצופות. הוא אף הוביל לאחדות בעם שהיא תנאי ראשון במעלה לגאולה לפי הקו הממלכתי של הציונות הדתית. אולם בקריאה נוספת, אישית, הכוונה היא שיעקב הוא גם נתניהו עצמו, שנושע מתוך הצרה ובאמצעותה. משבר הקורונה גימד את האישומים נגד נתניהו והעניק לו נקודת זינוק להתגבר על כל "צרה" נוספת. את דבריו סיים נתניהו בציטוט נרגש מיומניו של אחיו יוני נתניהו על חג הפסח: "זהו חגנו המופלא מכולם". "כשאני מפליג לאחור בנבכי ההיסטוריה", כתב אחיו, "אני עובר דרך שנים ארוכות שלכאורה אין בהן אף קרן-אור ולא כך הדבר. כי העובדה שהרעיון נשאר, שהתקווה התקיימה, היא בשבילי עדות לנצח ישראל". גם דברים אלה צריכים להיקרא בשני רבדים: ברובד הלאומי וברובד האישי. ובמקביל: להעביר מסר לקהל הנכון: מתוך הצרה הנוכחית צומחת הישועה, וגם אם נדמה שאיבדנו כיוון, התקווה והרעיון הובילו אותנו למקום שבו אנו נמצאים – אל "נצח ישראל". דברי "בכיר הציונות הדתית", יוני נתניהו והביוגרפיה של ביבי עצמו מתלכדים כאן לכדי מסר משיחי חד וברור.

באותו שבוע גם שמענו את אחת הבדיחות הטובות מזה זמן בתוכנית "ארץ נהדרת". מריאנו אידלמן, המגלם את דמותו של נתניהו, אמר (בערך) את הדברים הבאים: אתם צריכים לדעת שלא משנה לאיזו מפלגה הצבעתם, הצבעתם בעצם בשבילי. בפעם הבאה תקשיבו לי טוב כשאני אומר לכם – זה או ביבי או טיבי! אכן מצחיק וקולע מאוד. בפסח הזה ובחסות המשבר הנוכחי, נושע נתניהו מכל אויביו. במידה וממשלתו תצלח את המשבר הזה באופן סביר, כפי שמסתמן, ובמידה וכלכלת ישראל לא תיפול לבור תחתיות (ואפשר שגם, ודווקא, אם אכן תיפול, ובתג "רק ביבי יציל את הכלכלה"), יצור נתניהו משבר קואליציוני סביב אחד מסלעי המחלוקת, וילך לבחירות. הוא ינצח ניצחון גורף שלאחריו יוכל לקדם כל חקיקה שירצה ולבסס את שלטונו לעוד שנים. "אנו כותבים ביחד פרק קשה ורב הוד בתולדות עמנו ובתולדות מדינתנו", הוסיף נתניהו בנאומו האחרון (ה-7 לאפריל), בעוד התבטאות שניתן לקוראה באופן רב-משמעי. בסופו של דבר אין זו אלא ראיה חלקית מאוד לחשוב שנתניהו רק רוצה להימלט מאימת משפטו. האיש חושב היסטוריה, ומעונין להיזכר כאחד משלושת או ארבעת המנהיגים שהותירו את החותם הגדול ביותר על המציאות הישראלית – בן גוריון, בגין ונתניהו.

יהיו שישאלו היכן נמצא רבין במשוואה הזו. התשובה ברורה מזה זמן רב לכולם: עידן נתניהו מחק את תקופת רבין לחלוטין ולא הותיר ממנה מאומה. השפעתו המתמשכת של רבין על ישראל נותרה בעיקר סביב אירוע אחד מכונן – אירוע רציחתו.

https://i0.wp.com/photos1.blogger.com/x/blogger/6127/4006/1600/310045/Abraham2apiconly.jpg

ויליאם בלייק, מתוך "ירושלים"

אחד הפרדוקסים הגדולים והטראגיים של החיים הוא שאנחנו לא יודעים את "הדבר" במלואו עד שהוא חומק מאתנו.

זה נכוון לגבי ילדותינו והווייתנו כאנשים צעירים, זה נכון לגבי האהבה בחיינו וזה נכון במידה רבה לגבי היחסים שלנו עם הורינו. בפרט אם לא זכינו והם הלכו מאתנו מוקדם מדי, לפני שיכולנו להשלים את מהלכה הקלאסי של האינדיבידואציה – הפנמה עמוקה, דחייה ובריחה, התרחקות, ולבסוף גילוי מחדש.

השלב שבו אנחנו מגלים מחדש את הורינו הוא השלב שבו אנו מיטיבים יותר מאי פעם להכיר את עצמנו. המהלך הסיבובי הושלם, ואנו שוב במנוחה עם עצמנו. אנחנו מסוגלים לקרוא את החיים שלנו, בדרך כלל זמן לא רב מדי לפני שהם אוזלים מאתנו, ולעתים בשעה שאנחנו כבר הורים לילדים השבים ומגלמים בחייהם את מה שאנחנו כבר איבדנו, ואת אשר ישוב ויאבד מהם בעתם. כך שב וחוזר הגלגל עד אין קץ: אנחנו מגלים את הדבר רק משעה שהוא חומק מאתנו.

יחסינו עם הורינו, דומים לתמונת תשליל, נגטיב: הקווים שהם משרטטים בתוכנו מודגשים על ידי הבריחה חסרת התכלית שאנו מנסים לברוח מהם בנעורינו ובצעירותנו. וכך הדבר שאנו שוללים יותר מכל הוא הדבר הנקבע בנו בעוצמה הגדולה ביותר, והוא זה שעתיד לצאת מאתנו ולדובב את חיינו, ודווקא ברגעים המשמעותיים והרי הגורל שבהם.

אבי הלך מאתי בהיותי בן עשרים וחמש שנה. זמן רב לפני שיכולתי, במסגרת ההתפתחות שלי, להשלים את המהלך של השיבה אליו וההשלמה עמו. וכך משעה שזו קרתה הוא כבר לא היה שם בכדי להיות הנמען של אותה שיבה והשלמה. אבל בחיי הנפש אין חלל ריק. כמו רוח גדולה הפורצת מתוך טקס שמאני עלום, כך רוחו שלו פרצה ופורצת מאתי במחשבות שאני חושב, במלים שאני אומר, במשיכה ובדחיה שלי כלפי דברים בעולם, ובמלוא הנפח של הדינמיקה הנפשית שלי.

וכך בעל כורחי, אך גם מתוך השלמה ואהבה, שבתי והייתי למדיום של הכוח הגדול שבו שלקח חלק בעיצוב חיי. של הדומיננטיות העשירה והסמיכה שלו, אך גם הקשה והתובענית, של מטבעות הלשון השגורות שלו, שפורצות ממני חדשים לבקרים.

וזהו אולי הביטוי העמוק ביותר לדרשת חז"ל על הפסוק משיר השירים – וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים – שכל תלמיד חכם שאומרים דבר תורה משמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. לפי דרשה זו אותם ה"ישנים" הם המתים ששפתיהם כביכול נעות בקבר משעה שנאמרים דברים משמם. אלא שבמקרה זה אין דבריי נאמרים משמו של אבי, אלא אבי עצמו הוא המדובב את שפתיי. ואולי בעצם אני הגוויה, או הגולם, שרוחו של אבי מדובבת, ושמא אנחנו כאן המתים, והם שם החיים באמצעותנו והמדובבים את חיינו.

והנה, שלוש שמיטות מאז שאבי הלך מאתי, הוא נמצא כאן ועכשיו. והוא פה בשביל להישאר.

sartre_22

ז'אן פול סארטר

'המחבר צריך אפוא לסרב להפוך את עצמו למוסד, גם כשזה קורה בנסיבות המכובדות ביותר'. ז"פ סארטר, נימוקים לדחיית פרס נובל.

לבוב דילן זכויות רבות. משורר, מוזיקאי ומבצע בחסד שהיווה צינור לציפתם ולמיצובם מחדש של מסורות מוזיקליות עממיות בארצות הברית. יוצר ששינה את המוזיקה הפופולרית ושהשפעתו פרושה בכל העולם, עד שכיום שוב בלתי אפשרי לדמות את המוזיקה ואת השירה המולחנת מבלעדיו. גם כטרובדור וכזמר מבצע אין שני לדילן והוא ניצב, לצד ז'אק ברל, אום כולת'ום, סטליוס קזנג'ידיס ועוד קומץ בודדים, כדמויות שהפכו את העולם לנסבל יותר, בזקקם את הסבל והאהבה האישיים והקיבוציים, לכדי נחמה ותקווה.

התעלמותו של דילן מוועדת פרס נובל לספרות בשבועיים הראשונים לאחר זכייתו, נדמתה כנדבך נוסף שהוא עתיד להוסיף ליצירתו המפוארת, והקנונית ממילא. כהצהרה על אי האפשרות למסד את היצירה ועל נלעגותו של פרס נובל כשלעצמו. שהרי מה הוא פרס זה? מוסד הנשען על קונספט ליברלי וכלכלי בעייתי, ומערבי במובהק, של התקדמותם המתמדת של הידע והיצירה האנושית בזכות מאמציהם של יחידים. מוסד שנוסד על ידי תעשיין וכימאי עשיר ואכול חרטה, שבא למצב את היצירה האנושית, שאינה ניתנת למיצוב, באמצעות הכרה גורפת, שמגיעה אחרי הכרה קצת פחות גורפת שקדמה לה.

באמצעות מתן פרס נובל, החברה, המגולמת כאן באמצעות ייצוג פוליטי מובהק – שוודיה והאקדמיה השבדית – מעניקה הכרה ליחידים; היא חותמת אותם בחותם המיסוד בעודה מאששת בכך את כוחה וסמכותה על פני אותם יחידים. כך, כבכל פרס, ההישג האישי הופך במובהק לבבואה של המוסדות החברתיים הנותנים לו גושפנקא. בנקודה זו בדיוק מבטא פרס נובל את חיסול אפשרויות הביקורת, האלטרנטיבה, האחרות והזרות – היסודות החשובים ביותר של יצירה ומחשבה חופשית.

סארטר סירב לפרס כי לא היה מעוניין להיות כבול לייצוג הסמלי, החברתי והפוליטי שלו. לגבול שהוא בהכרח מסמן. הוא לא היה מעוניין לצמצם את יצירתו ואת ריבוי ריבודיה ומשמעויותיה, לכדי הצהרה מוסדית המאשרת את חשיבותה, באמצעות האישוש החוזר של הגוף המעניק אותה. סארטר היה גם מודע, כפי העולה מדבריו, לא רק לאופי המוסדי של הפרס אלא גם לאופי הפוליטי הגושי המובהק שלו.

התעלמותו של דילן מן הפרס נראתה תחילה כהצהרה על גבולות אפשרותו של המוסד להעניק הכרה. על אי האפשרות לכמת את היצירה. למרות שזו מתגלמת תמיד, וממילא, במוסדות, השולטים כלכלית באפשרויות המרד, שברגיל מסתיימות בתבוסה. למן המו"לים, האולפנים וחברות התקליטים, דרך חלוקת העבודה (division of labour) שבתעשייה, הכוללת את הפקתם של חומרי הגלם ומיזוגם עם קניינים רוחניים שהוסדרו על ידי 'שומרי סף', ועד למרחביה המצמיתים של הפרסומת, המתרגמת את היצירה לעוד כסף.

לכן בתוצאה הסופית רבה האכזבה מהתנהלותו של דילן. מוטב היה לו לקבל את הפרס מלכתחילה או להוסיף ולשתוק. הדיבור מצומצם ומצריך מחשבה עמוקה ואילו אפשרויות השתיקה אינסופיות. לכן אלוהים שותק. אפשרויות הדיבור במקרה זה מצומצמות כאפשרויותיה של המטבע המושלכת ל iTunes על מנת לרכוש עוד שיר של דילן. מוטב היה להשליך את המטבע ברחוב ולקבל שתיקה בתמורה.

ועניין נוסף על אישיותו של דילן באמצעות השוואה קטנה. סטליוס קזנג'ידיס היה מהקולות הגדולים של המחצית השנייה של המאה העשרים, ולא רק ביוון. כשהיה בן 13 אביו, חבר במחתרת היוונית, עונה ונרצח. אולי בגלל זה כל ביצועיו רוויים בכאב שעבר זיקוק והיה לכלי הבעה קולקטיבי, כלל-יווני, על האבדן הנורא שבכל רגע שבו אנו קיימים ונושמים. דמותו אינה חפה מבעיות, כולל הצהרה אנטישמית למחצה בעקבות סכסוך עם מפיק ממוצא יהודי, אולם קזנג'ידיס העניק קול לאומללים וחסרי כול, וכשמת התאבלו עליו יוונים בכל העולם כאילו איבדו את אביהם ומנחמם. כך גם בישראל, שכן מבלי משים סייעה המוזיקה של קזנג'ידיס ודרכי ההגשה החד-פעמיות שלו (בין השאר המבצע המקורי של 'אלינור': 'איפרכו', או 'אני קיים', במקור היווני), לפריצתו של ז'אנר מוזיקלי מודחק, שביטא שכבה אתנית חברתית שעברה התעללות מוסדית.

מסופר על קזנג'ידיס שלמן אמצע שנות השישים ועד מותו, למרות מעמדו הקנוני, סירב להופיע בקונצרטים ובמועדונים במחאה על הניצול בתעשיית המוזיקה ביוון. דילן יכול היה להיות כזה אבל הוא אינו, ויש הרבה דוגמאות שממחישות זאת. כולל התנהלותם הנוקשה והאנכרוניסטית משהו שלו ושל חברת סוני בנושאים של זכויות יוצרים והשמעה של יצירותיו ברשת. זה בסדר גמור. זכותו. זה מתיישב היטב עם התרגשותו מהפרס, לפי ציטוט דבריו בדיילי טלגרף, ועם אי יכולתו לוותר בסופו של יום על חותמת הוועדה השבדית, שניתנה לו ממילא, ועל סכום כסף שווה ערך לדירה בינונית במרכז תל אביב.

התפרסם בפרימדונה

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/7/78/Dr_Jekyll_and_Mr_Hyde_poster_edit2.jpg

דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד, פוסטר משנות ה-80 למאה ה-19

סדרת סרטי 'זהות כפולה', המבוססת במקור על ספריו של רוברט לדלום, היא סדרת סרטי פעולה הנעים בקצב מסחרר. אלו ידעו עליות ומורדות, למן יציאתו של הסרט הראשון, בבימויו של דאג ליימן, דרך האחרים, שבוימו, ברובם, על ידי פול גרינגראס, אבל בדרך כלל המשיכו לשמר ליבה מעניינת שסביבה מתארגן תמהיל האולפנים של האקשן, הצפוי לעתים.

בסיס הסדרה נוגע לשאלות של זהות וזיכרון, ולאופן שבו קולנוע חכם, יותר או פחות, נוגע בסוגיות הללו באמצעות עבודת צילום ועריכה אפקטיבית. הפלטפורמה, כפי שקבלה ביטוי בסרט הראשון, כמעט גנוסטית באופייה: אדם מתעורר בספינה בלב ים ואינו זוכר מי הוא ומאין בא. בהדרגה הוא מתחיל להתוודע לכוחותיו, וליכולות ההשמדה שהוא אוגר בקרבו. הוא מגלה שהוא תוצר של תכנית ביון סודית להכשרת מכונות הריגה – תכנית 'טרדסטון'. ההתוודעות של הגיבור, ושלנו הצופים, לרסיסים המרכיבים את זהותו הקודמת, מתרחשת במקביל לרכישת המאפיינים של זו החדשה, ומעתה הוא מורכב משתים, או אפילו שלוש: הרדומה, ההולכת ומתעוררת, 'ג'ייסון בורן', שהתקיימה על לרגע כיבוי האורות בתודעתו; הזהות החדשה הנבנית למן הרגע שבו הוא התעורר ללא זהות כלל; והמקורית, שקדמה לתכנית טרדסטון – 'דיוויד ווב' – ההולכת  ומתגלה לאורך פרקי הסדרה.

קו העריכה של הסרטים משלב רסיסים מחיים קודמים, ההולכים ומתעוררים בזיכרון הגיבור, המשולבים בשברי החיים ההולכים ונבנים בפנינו, תוך כדי ניסיונו של הגיבור להבין מי הוא ומה טיב הכוחות העוצמתיים הפועלים כנגדו. בתוצאה הסופית התעלומה הנקודתית הולכת ונפתרת; וזאת כמובן מבלי לרמוז לפתרון אפשרי לשאלה המהותית: מהם הרסיסים המרכיבים את הווייתנו, או איך מתוך פעולות שונות של צנזורה וסלקציה אנו הופכים למי שאנו, ומהם הכוחות העוצמתיים והמנגנונים, או התאגידים, הפועלים עלינו וכנגדנו.

אבל כל השאלות האלה בהחלט מהדהדות ברקע, וזאת מבלי שהסרטים מפסיקים לרגע להיות בידור לשמו – טוב יותר או פחות – לפי הפרק שעליו נפלתם בסדרה. התנגשות זהויות והבניית זיכרון הם רכיבים דומיננטיים בקולנוע כמעט מראשיתו. הם נוכחים כבר ב'קבינט של דוקטור קליגארי' משנת -1920 של המפיק אריך פומר והבמאי רוברט וינה, דרך סדרת סרטי 'דוקטור מבוזה' של פריץ לאנג. אפשר לציין, כפורץ דרך, את סרטו הקצר המופתי של כריס מרקר – 'המזח' (La jetée) משנת -1962, שעל בסיסו ביים טרי גילהאם את '12 קופים' הנהדר; וכן את סרטו של ג'ון פרנקנהיימר 'השליח ממנצ'וריה', אף הוא מאותה שנה. דמיון מבני לקונפליקט הזהויות הכפולות בסדרה שלפנינו, אפשר למצוא בסרטיו המצוינים של פול וורהובן – 'רובוקופ' (1987) ו'זיכרון גורלי' ( Total Recall, 1990), להם נעשו רימייקים אומללים למדי בשנים האחרונות.

'רובוקופ' מציג את מרפי – שוטר שמת מוות קליני אלים, ומוחזר לתחייה, על ידי תאגיד נשק נגוע בשחיתות, כמכונת אכיפה משטרתית ללא זיכרון של חייו הקודמים, השבים אליו כרסיסים. הסרט רצוף בדימויים מן התרבות הפופולרית, הפרסומות והטלוויזיה, הבאים להמחיש לצופים את העולמות הפיקטיביים ורצפי הבידור העולים על גדותיהם, המרכיבים את זהותם – כמו לומר שכולנו זהויות ממכונות, הנעות סביב קונספט כלכלי, או תאגידי, מהודק. ב'זיכרון גורלי' הגיבור, דאגלס קווייד, נכנס למשחק בתשלום שבו הוא מחליף את זהות המקורית – זהות אפורה של פועל דחק בעולם עתידני – ובמקומה משתיל זהות אחרת, לזמן מוגבל ולשם החוויה. אבל אז משהו במשחק כנראה משתבש והגיבור נכנס לרצף אירועים שיכולים במקביל להיות חלק מאותו משחק, או תקלה במשחק המובילה לסדרת התרחשויות ריאלית – לעולם לא נדע. בתוך כך מתברר לקווייד, כפי שיכול להתברר לעתים לכל אחד, שאשתו איננה אשתו אלא אויבתו, שחבריו רוצים ברעתו ושעולמו אינו אלא בית סוהר שבתוכו הוא כלוא.

סביב רצף ההתרחשויות, הספק פיקטיביות ספק ריאליות, מתברר שדאגלס קווייד הוא זיכרון שהושתל אל תוך זהות אחרת, המכונה "האוזר". האוזר היה בעצם סוכן כפול המשרת את כוחות הרוע, שנגדם נלחם הגיבור החדש – האוזר\קווייד. הוא הרדים את זכרונו בכוונה תחילה כדי לחדור לכוחות המורדים, לאתר את מקומם ולהביא לחיסולם. אבל הזהות החדשה – האוזר\קווייד – מורדת בכוונת הזהות המקורית ומצטרפת למורדים. והנה שתי זהויות זו על גב זו, האחת פונה כנגד השנייה. באחד הרגעים המכונים בסרט, האוזר, המוקלט על גבי וידאו, פונה לקווייד וספק מתנצל בפניו בהומור. הסרט, המסתיים כמובן במפלת כוחות הרוע, משאיר אותנו עם קריצה ותהייה האם סוף סוף מדובר במשחק או בממשות אמתית. האם קווייד הוא זיכרון שהושתל לתוך האוזר, או האוזר זיכרון שהושתל לתוך קווייד. כאן שאלת הזהות נוכחת בלב לבו של הסרט כאקט על-פרשני – הנותר עם זאת בידור לשמו.

אפשר לציין סרטים פופלריים רבים נוספים הנוגעים בבעיות דומות, ביניהם 'המופע של טרומן' של פיטר וויר, 'מטריקס' של האחים וישובסקי, 'שמש נצחית בראש צלול' של מישל גונדרי, או 'התחלה' של כריסטופר נולאן. כל אחד מהם מעלה בצורות שונות שאלות שעל קו התפר של זהות מודרנית ופוסט-מודרנית וטשטוש הגבולות בין מציאות פנימית וחיצונית, ממשות ואשליה, זיכרון ושכחה.

הסרט החדש – 'ג'ייסון בורן' – משלב את הבעיה המשומשת של פרטיות ומעכב ממשלתי, הנוכחת בכל הסדרה (בעקבות "אויב המדינה" מ-1998), לצד בעיות של אבטחת מידע ונזילתו, או מכירתו, על ידי הרשתות חברתיות – התכנית החדשה של גוף הביון האחראי על 'טרדסטון' היא מעקב באמצעות רשת חברתית, המקבילה לפייסבוק. ככלל, אין התסריט מוסיף הרבה בשר לסדרה, אולם  הסרט מכיל שתי סצנות מרדף מרהיבות. הראשונה, סמוך לפתיחה, מתרחשת באתונה בתוך הפגנה לילית אלימה. סצנה זו היא לא פחות ממלאכת מחשבת של בימוי, צילום ועריכה, וכדאי לראות את הסרט ולו בעבורה.

במרכז הסרט עומדת זהותו של אביו של בורן\ווב, והקשר שלו לתכנית טרדסטון ולגיוסו של בנו אל שורותיה. בנקודה זו, כמו גם בתמטיקה העקרונית, הסרט מתקשר באופן רופף עם 'השליח ממנצ'וריה' (1962) שכבר נזכר למעלה – מיצירות הקולנוע שהטיבו ביותר לשרטט את שסע הזהויות המקננות בתוך דמות אחת, שעברה מניפולציה. הסיפור מציג אם שתלטנית, סוכנת קומוניסטית, המרושתת בפוליטיקה האמריקנית בתקופת המלחמה הקרה, שבנה החייל נלקח לתכנית סובייטית מיוחדת של הנדסה בהיפנוזה. לבן מאורגנת זהות פיקטיבית של גיבור מלחמה אמריקני, הנתמכת על ידי עדויות של חבריו לפלוגה, שאף הם עברו היפנוזה. תכנית זו הופכת את הבן לדמות מטאורית בארצות הברית ובמקביל לרוצח בשירות המפלגה הקומוניסטית. גם כאן מתפקד הבן במסגרת זהות כפולה או משולשת – דמותו המקורית, החלשה, הרופסת והתלויה באם; דמותו הציבורית המטאורית; ודמות הדמדומים של הרוצח המהופנט, המופעל על ידי קלף המלכה (המתפקד כארכיטיפ האם) שבכל חבילת קלפים פשוטה.

הפרק הנוכחי של סדרת 'זהות כפולה' מחזיר אליה את ג'ייסון בורן המקורי, בגילומו של מאט דיימון, לאחר היעדרות של פרק אחד. חזרתו של דיימון לפרק נוסף לא מותירה ספק באשר לבסיס הכלכלי המוצק המניע את הסיקוונסים הקצביים של הסרט. אבל כך גם לא באשר לסרטים נוספים, אלה שנזכרו זה עתה ואחרים, המשקפים – לצד הצורך בבידור והתפרקות – את חרדות הזהות של החברה האמריקנית בעידן מניפולציות התאגידים והבלחות הטרור, המאפיינים את הקפיטליזם המאוחר.

התפרסם ב'פרימדונה'

הרב עובדיה יוסף, 1972

חשיפת ההקלטות של הרב עובדיה יוסף והטלטלה העוברת על ש"ס, מערערות את המיתוס המכונן של התנועה, ומסכנות את עצם קיומה של התנועה במתכונת המוכרת. לא בכדי התגובות בין שורותיה נעות בין היסטריה ("חילול השם") למהלכים מחושבים למחצה (התפטרות דרעי), שתפקידם העיקרי הפעלת לחץ מאסיבי מתוך העולם החרדי, הספרדי והאשכנזי כאחד, על מנת לבודד את הפצצה המתקתקת (ישי) ולנטרלה. כדי להבין מה בעצם מתרחש, יש להתבונן במבנה הזהות שהתנועה מייצגת; שכן ש"ס, בשונה ממפלגות אחרות, ובדומה במקצת לאגודת ישראל, מייצגת זהות מובחנת והיא אינה תנועה פוליטית גרידא.

תולדותיה של תנועת ש"ס מעניקות לנו הדגמה כיצד מבנה זהות מודרני, קם ומתארגן במהירות. היא מהווה דוגמה, שצמחה בתנאי מעבדה כמעט, ממנה ניתן היה להסיק על זהויות רחוקות יותר הנמתחות על פרקי זמן ארוכים. זה מקור כוחה, וכאן גם טמון פוטנציאל נפילתה.

כזהויות אחרות בעולם המודרני – תנועות דתיות, לאומים, ואפילו דמוקרטיות ליברליות – גם מבנה הזהות של תומכי ש"ס הינו "מדומיין". כלומר הוא כולו סובייקטיבי – כזה שאינו אמתי ואינו שקרי. בדרך כלל, זהויות מודרניות עוצבו לאורך שלבים רבים, עד שלבשו את צורתן הנוכחית. הן מציגות את עצמן כעתיקות, גם כאשר הן מודרניות, והן קולקטיביות ולא אישיות, כלומר על פי רוב הן אינן נשענות על דמות מייסדת אחת מן ההווה או העבר הקרוב. לכן בלתי אפשרי לערער על מבני זהות כאלה, וזה אף לא רצוי. בנקודה זו שונה המקרה של ש"ס.

לאגודת ישראל יש דורות של רבנים "גדולים" המזוהים עמה. גם לו יצויר שתיערך דה-מיתולוגיזציה ל"גדול" עכשווי, הדבר יעורר מהומה, אבל לא יפגע במבנה הזהות התומך בארגון הפוליטי והחברתי של התנועה. לעומתה, ש"ס בראשיתה אינה אלה התאמה מזורזת של העולמות הרבים והמפוצלים של יהדות ספרד והמזרח, לזה של החרדיות האשכנזית. כדי ליצור כמעט יש מאין התאמה כזו, קמה, מבין קפלי האדרת של הרב שך, דמותו של הרב עובדיה יוסף. תלמיד חכם מרשים, אך נטול כוח פוליטי ויוקרה. בסך הכול "ראשון לציון", וחביבם של כמה גדולים אשכנזים בני דורו שהעריכו את למדנותו, בדרכם הפטרונית המסורתית המסתייגת. אלא שבניגוד לכל קודמיו בין הרבנים האשכנזים והספרדיים במאה העשרים, הרב יוסף עוצב כדמות מייסדת, חיה ונושמת, המרכזת סביבה תנועת המונים.

הרב יוסף לבדו לא יכול היה למנף את ש"ס. עוד קודם לכן היה צריך למנף אותו בעצמו, ולחבר אותו אל הבעיות הבוערות של החברה הישראלית. תנועת ש"ס בהנהגתו התלבשה היטב על החלל הגדול שהותיר השסע המזרחי בישראל, החילוני במהותו. היא ניזונה ממנו ושבה והזינה אותו בתכני מסורת, בהיסטוריה, ובנרטיב-על על אודות עלייתה ונפילתה של יהדות ספרד המפוארת – כשלעצמה ישות מדומיינת, תומכת זהות, שספק אם התקיימה אי פעם במתכונתה זו במציאות. במרכזו של נרטיב זה, הוצבה דמותו של הרב יוסף, וצועפה בהילה מיתית.

מינופה של ש"ס והתנופה הפוליטית שצברה, בעיקר לאורך שנות התשעים, היא תולדה של המפגש החד-פעמי בין מהפכן הלכתי עם פוטנציאל לא ממומש – הרב יוסף, לבין מטאור פוליטי – דרעי הצעיר והכריזמטי. דרעי שלפני החקירות, ודרעי של החקירות. זה שלפני המאסר וזה שנכנס לבית הכלא בקול תרועה. מפגש זה הוליד חיבור בין החזון ההלכתי והאידאולוגי של הרב יוסף – שכלל האחדה של החברה הספרדית הדתית והמסורתית סביב מסגרת אוטונומית, אלטרנטיבית בפוטנציאל לזו הציונית ההגמונית – לבין המציאות הפוליטית הממשית, הכוללת יצירה של תדמיות פוליטיות ובניית התשתית של המוסדות חברתיים.

וכך, דמויותיהם של דרעי ושל הרב יוסף הזינו זו את זו. האחד זקוק היה לשני. דרעי הזין את המיתולוגיזציה של הרב יוסף, והפכו למנהיג העולה בעוצמתו אפילו על הגדולים של אגודת ישראל. ואילו הרב יוסף טיפח את דרעי, ילד הפלא הפוליטי שגדל בתוך ביתו. כל אחד מהם היה הגולם וכל אחד מהם היה יוצרו.

אלי ישי אינו אלא תולדה של אותו הממשק. הוא הגיע מן המוכן, ותפס את מקומו בתוך השסע שעוררו מאבקי החצר של ש"ס — כלומר הוא צמח מתוך שלבי המיסוד של התנועה, והתרשת בתוכם. אם, בשיתוף הפעולה ביניהם, הרב יוסף ודרעי מייצגים דיאלקטיקה של כריזמה ומיסוד, ישי הוא התוצר המובהק של המיסוד; תוצר הביורוקרטיזציה של המיתוס, של קפיאת הכריזמה והתגלמותה במוסד. לכן ישי, משעה שנפלט מן המערכת, היה הראשון לחשוף את תוכנה החלול. מי כמוהו מכירו. מי כמוהו בנה לעצמו קריירה על גביו. אלא שבחשיפת ההקלטה של הרב יוסף, היה אלמנט שישי ועושי דברו לא צפו. הם ביקשו למוטט את המערכת, ולהעתיק אליהם את הדימוי, את המיתוס המייסד. בדרך, נפגע המיתוס המייסד בעצמו, הופשט והוצג כבשר ודם, כאחד האדם. מה שעשה ישי דומה, מטאפורית, לפיגוע התאבדות.

סביר להניח שדמותו ומורשתו של הרב יוסף עצמו לא ייפגעו. דמותו עטופה זה כבר בשכבות של מיתוס וטבועה במעמקי זהותם הדתית והמסורתית של רבים. אך החיבור בין צינור החסד, מרן ה"גדול", אל הגוף הפוליטי היונק ממנו את עוצמתו, נפגע ואפשר שיהיה קשה לשקמו. ובלי החיבור הזה, אם תיקרע סופית "רוחו" של הרב יוסף מן הגוף הפוליטי שאליו היא קשורה, עלולה תנועת ש"ס לאבד את הבלעדיות על התיווך בין הזהות המדומיינת לבין צרכניה.

פורסם ב"הארץ"

צילום: וושינגטון פוסט

יום חמישי בבוקר אני מתעורר בשכונת מקור ברוך, השלג מתחיל לרדת. זה הזמן לצאת. אני מטפס לקראת רחוב יפו לעבר שוק מחנה יהודה. לובן בוהק מכסה את הכל. אנשים שלא צפו את השלג יוצאים מהשוק ומנסים להגיע לרכבת הקלה, שמתמהמהת מאוד. דממה עומדת באוויר. אדם חרדי עומד ברציף ממול ושר בקול גדול וערב תהלים כא. שירתו ממלאת את כל המרחב שבין השקט לשקט. התחושה חלומית. כל האנשים, יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, המתאספים ברציף מדברים האחד עם השני בסולידריות גמורה. יש תחושה של אהבה באוויר.

בשוק מחנה יהודה רק מקצת הבאסטות פתוחות. נעלי רטובות ומחליקות, אני מחפש חנות שתמכור מגפיים ולבסוף מוצא אחת. המוכר רב התושייה נערך מראש והעמיד ארגז עם מגפי פלסטיק ארוכים בכניסה לחנות. מאה שקל החתיכה. כשאני מגיע רק קומץ מגפיים נותר ולא במידה שלי. לאחר המתנה ארוכה וחיפושים הוא מחלץ לי זוג נעלי עבודה גסות ואטומות "עמידות לשמן" במאתיים שקל. אני עדיין מפקפק ולא מבין שהקנייה הזו תתגלה כעסקת חיי.

בצהריים יש הפוגה בשלג ואני יוצא עם הרכב ומסתובב בעיר. מספיק עוד לאכול סופלה רותח בשכונת בית הכרם. השלג מתחזק. אני מוריד מישהו ברחוב הלל, ובבת אחת נוכח שכל הכבישים התכסו קרח. מטפס עם הרכב במהירות הקרובה לאפס ליד החומות, ומגיע ממש בקושי אחרי זמן רב בחזרה למקור ברוך.

בשעה אחת בליל יום שישי. הסערה בעיצומה. אני לובש את המעיל המיוחד לסערה, המצוי עמי. המעיל הזה נרכש במיוחד על ידי אבי להגן עליו בחורפי קזחסטן משופעי המעלות מתחת לאפס. מחציתו החיצונית האטומה לשלג ולגשם אצלי, אבל מחציתו הפנימית המחממת בביתי בבאר שבע. אני יוצא החוצה לסערה ומתחיל ללכת על רחוב רש"י, וממנו למלכי ישראל לכיוון מאה שערים. להפתעתי יש לא מעט אנשים ברחובות, בעיקר בחורי ישיבות צעירים, אבל לא רק. גם הרבה משפחות. והנה אפילו זוג צעיר עם עגלה, מכוסה מגן פלסטיק מכל כיווניה. האב צוהל לקראת בנו: "שלוימי אתה ער"! רבים משחקים ומיידים זה בזה כדורי שלג. אחרים סתם הולכים ברחובות. התחושה היא שאני מהלך בתוך חלום, הלילה, כמו לאורך כל היום שקדם, אנשים העוברים מולי מחייכים אלי, ולפרקים מדברים אתי בלי שום סיבה.

במה בדיוק נוגעת המציאות הנדירה הזאת: בתור הזהב? באוטופיה מרקסיסטית? בגן העדן של ספר הזוהר, שבו הנשמות משתעשעות זו עם זו ומצפצפות כציפורים? או שבכולם כאחד? כך או כך מצב הקיצון — שבמובלעת המרחב והזמן שבה אני נמצא, המוגדרת מאוד מבחינה גיאוגרפית וטופוגרפית, בירושלים השסועה — מעניק משהו מן הטעם של מציאות אחרת. יותר מזה: הוא גורר את ההבנה שמציאות כזו אפשרית. שבנסיבות מסוימות ניתן לפרוץ את כלוב הברזל, ושמתחת למשטר המודרניות, ולמה שעולל לנפש האנושית, עוד מסתתר האדם.

https://sorotzkin.files.wordpress.com/2013/08/ab0aa-d793d792d79cd799_d799d7a9d7a8d790d79c_d791d794d7a8_d794d791d799d7aa_d791d7a9d7a9d7aa_d794d799d79ed799d79d.jpg

בדו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהתפרסם אתמול בעיתון "הארץ" נקבע שעד שנת 2019 רק כ-40% מהתלמידים בישראל ילמדו בבתי ספר ממלכתיים, והשאר בבתי ספר ערביים, חרדיים, או דתיים-לאומיים. מתוך האוכלוסייה היהודית באותה שנה, ילמדו 51% בבתי ספר דתיים, מתוכם 32% ילמדו בבתי ספר חרדיים ו-19% בבתי ספר של הציונות הדתית.

הנתונים האלה אינם אלא מהפכה סמלית ביחסי לנתונים הקיימים היום, אבל אין קושי להבין את משמעותם. משמעותם היא שבטווח לא רב של שנים יהיה רוב דתי בחברה הישראלית, גם בלי החברה הערבית, הדתית והמסורתית בחלקה הגדול; כלומר רוב הצעירים, המהווים את הדינמו הצומח של החברה והכלכלה יהיו דתיים. בטווח של שניים עד שלושה עשורים יהיה לכך גם נראות פוליטית ואלקטורלית מאוד ברורה. חשוב לציין שגם בתי הספר הממלכתיים הרגילים מכילים אחוז ניכר של תלמידים בעלי אוריינטציה מסורתית. במלים אחרות: המהפכה הדתית של הציונות קורמת עור וגידים לנגד עיננו.

והיכן עומדת הציונות החילונית, או החילוניות היהודית, לנוכח נתונים אלה? במהלך מרבית העשורים לקיום המדינה נסמכה הציונות החילונית על היסודות הממלכתיים של המדינה: החינוך הממלכתי, טקסי הזיכרון, הצבא, ופרקטיקות אחרות של שיוך לאומי. עד לעשור האחרון היא כמעט לא יצרה לעצמה מסגרות וולונטריות של הבניית זהות, כמו אלה שהן המובן מאליו בחברה החרדית והדתית – הקהילה, הישיבה, הכולל, החצר וכו'. עם התפרקותה של ישראל כמדינת רווחה, התפרק גם האתוס הלאומי של הערבות הדדית, והלאומיות החילונית עברה תהליך של הפרטה, בדומה ובמקביל להפרטתה של הכלכלה בישראל. משמעותה של הפרטת זהות קולקטיבית, בדומה להפרטה כלכלית, היא שנכסי הכלל, ובמקרה זה נכסי הזהות והאתוס הלאומי, התמסמסו בתוך רשת של אינטרסים פרטיים. כיום המצב הוא שמרבית הנכסים הלאומיים, במונחי זהות, מצויים בחברה הדתית ולא בזו החילונית. הלאומיות היהודית חזרה לנקודת האפס שלה במאה התשע עשרה, והיא שוב בידיים דתיות.

אפשר אולי לומר שזה גורלה של תנועה לאומית הנוצרת אד הוק על גבי יסודותיה של חברה דתית, תוך כדי שהיא מנסה לנכס יסודות אלה ולהשתיקם בו-זמנית. היסודות המושתקים מבעבעים מתוך השפה הדתית שהושתקה. החברה, שנכנסה למצב של תרדמה לנוכח צלילי החליל הלאומי, מתנערת מן ההיפנוזה, והיסודות שליכדו אותה או מתפרקים, או מאמצים בחזרה את השפה הדתית שכוננה אותם. זהו תהליך דיאלקטי, המתרחש לנגד עיננו, במהלכו מתפרקת הלאומיות החילונית, ובמקביל מתרחשת תחיה לאומית ברשת של מיקרו-חברות אתניות ודתיות. זה כולל קבוצות דתיות מקרב עדות המזרח, שעברו בשלבי הכינון של המדינה גיהוץ וריקון, ועתה מתחדשות ומעניקות פרשנות ייחודית להווייתן הלאומית. זה כולל את החברה החרדית, שממשיכה לאחוז בפרקטיקות של התנגדות למנגנונים המהנדסים של המדינה ובמקביל מפתחת חזון לאומי גולמי משל עצמה. זה כולל במובנים רבים גם את החברה הרוסית, שהטרנספורמציה הלאומית שהיא עברה אינה צועדת באותה דרך עם החזון הליברלי שאפף את גלי הגירתה. הציבור הליברלי במדינת ישראל עדיין שולט ברוב עמדות הכוח, אבל סביר להניח שבנתונים הנוכחיים, ובפרספקטיבה של מספר עשורים קדימה – מצב זה אינו עתיד להתמיד.

רבים חושבים שהפרדת הדת והמדינה תהיה סוג של פתרון, בכך שתיצור ניטרליזציה של המנגנונים הפוליטיים לנוכח החברות השונות – דתיות וחילוניות, ובכך תייצר מהלך נחוץ של חילון הגוף הפוליטי והלאומי. לכאורה בכך תהפוך החברה הישראלית דומה לחברה האמריקנית, שהינה גם ליברלית וגם דתית בעת ובעונה אחת. דעה זו מיוסדת, בין השאר, על ההנחה שהאינטרס של הפרדת הדת מהמדינה הינו אינטרס חילוני, הנאבק במכלול של גורמים דתיים וקלריקליים החותרים להפיכתה של ישראל לרפובליקה תאוקרטית. בפועל המצב הרבה יותר מורכב.

למעשה, דווקא האינטרס הפוליטי החילוני הוא המשמר את אי-הפרדת הדת מהמדינה, ואין זה חשוב בכלל איזו קבוצה בהווה משמרת אותו. כך זה היה בעבר, וכך זה במובנים רבים גם היום.

הפרדת הדת והמדינה בישראל עשויה לייצר מצב קשה מאוד מבחינתה של הציונות. בראש ובראשונה היא עלולה לפתוח פתח להפרדת הלאום מן המדינה, ומזה, לפי כל הסימנים, חוששים כולם. ללא הדת יסודותיו של הלאום היהודי רעועים מאוד מבחינה היסטורית. הפרדה כזו מחלישה את העמידה היהודית לנוכח התביעה הפלסטינית על סמלי הזיכרון של ישראל – ובראשם ירושלים והר הבית, כמו גם לנוכח התביעה לזכות השיבה. בנוסף, ישנו קושי לשמר מה שמכונה "רוב יהודי" מבלי לאחוז בהגדרה רחבה, יחסית, של קיבוץ יהודי שיש עליה קונצנזוס. אף אחד אינו מעוניין ב"מרידה" אורתודוקסית המערערת על הלגיטימיות של ישראל כמדינת העם היהודי. ישנו גם קושי לשמר הבניה של הוויה יהודית – במרחב, בזמן ובסובייקט – מבלי לשתף את הדת, גם אם זה רק יסודות דתיים שהמחוקק מגדיר כ"לאומיים". כלומר, משיכת השטיח הדתי מתחת ללאום היהודי ולמדינת היהודים עלולה, בחשבון הארוך האחרון, למוטטם.

זהו בקווים כלליים מצבה של הציונות החילונית, היושבת על חומר הנפץ הדתי. שימור המצב הקיים, והכנסת הראש לחול, יוביל בוודאי לתבוסתה. אבל כל מהלך שיבקש לשנות את המצב הקיים יוביל אף הוא לתבוסתה. ואולי באמת צריך להשלים עם כך שהיא לא הייתה אלא פאזה קצרה בתוך ההיסטוריה הדתית של העם היהודי, פאזה שעתידה להשלים את מהלכה, לדעוך ולהיעלם, או למצער להיות מסונתזת אל תוך הפאזה הדתית הבאה.

איך צריך להתייחס לתוצאות הבחירות לרבנות הראשית, ובמדד שבין ה"רע" ל"רע יותר" איפה בדיוק אנחנו עומדים? לכאורה קשה להכריע. יתרון אחד בלבד היה עשוי לצמוח מניצחונם של בנט והרב סתיו ומדחיקתם של החרדים ממוסדות הרבנות – הדבר עשוי היה ליצור לראשונה מזה שנים רבות, קרע מסוים בחיבור האנומלי בין החרדים למוסדות המדינה. יתרון אחד בלבד יש לניצחונם בפועל של החרדים – הציונות הדתית לא קנתה לעצמה שליטה ברבנות הראשית.

למעשה, חיבור בין הציונות הדתית לרבנות בתנאי השלטון הנוכחיים, ובכלל, רע יותר. הבסיס האידאולוגי של הציונות הדתית היה, אולי, מפיח רוח חיים חדשה ברבנות הראשית ובכך בלא ספק מחזק את הקשר בין דת למדינה, ובין הציונות הדתית לחילונית – חיזוק שהסתמן זה מכבר בברית בין בנט ללפיד. כלומר היינו עושים צעד נוסף, אם ניתן, בהפיכתנו לחברה קונפסיונלית סגורה, שבה דת, מדינה ומשטר חיים משמשים בערבוביה. זוהי חברה קונפסיונלית חילונית, ויש להדגיש זאת, שבה הדת – ובכללה הפקידים הדתיים, כלומר הרבנים – היא זרוע מזרועו הארוכה של המשטר החילוני. שום רב ציוני-דתי מתקדם לא היה משנה מצב עניינים זה, ההיפך הוא הנכון.

וכל זה היה מתרחש תוך כדי שרוב רובו של הציבור החילוני מאמין שהוא חי בחברה ליברלית מתקדמת יותר. מדוע מתקדמת יותר? כי החרדים נחלשו, כי הפקידות הדתית סובלנית יותר כלפי גיורים וכלפי נישואים אלטרנטיביים, וכל מוסדות השלטון מחוברים באמת, ומכל הלב, לאתוס הלאומי והצבאי. הרי בכך היינו עוקרים סוף סוף את היסודות הפונדומנטליסטיים המאיימים על יציבותה של החברה בישראל.

אבל עכשיו שהחרדים ניצחו וכל זה לא קרה אפשר להוסיף ולהתמקד באויב האמתי. מזל.

נצח ישראל, דפוס ראשון, פראג 1599

מהר"ל מפראג (נפטר 1608) היה ההוגה האשכנזי החשוב ביותר בעת החדשה המוקדמת, ואחד החשובים בתיאולוגיה היהודית בכלל. אנחנו יודעים מעט מאוד על נסיבות גידולו ומקום לימודיו, ויש הסבורים שהוא היה אוטודידקט. בתרבות היהודית הוא נודע בין השאר גם בגלל אגדת הגולם – אגדה שצפה ועלתה במאה ה-19, אם גם שמועות על היותו "משמש ברוח הקודש" נפוצו עוד הרבה קודם. פתרון אפשרי לשיוך אגדת הגולם למהר"ל אני מציע בספרי אורתודוקסיה ומשטר המודרניות, ולא אגע בזה כאן.

שיטתו של מהר"ל היא מהגורמים העומדים במרכז הניתוח שאני מעניק לשינויים שאירעו בסביבה האשכנזית במאות ה-16 וה-17. זוהי משנה בארוקית לעילא, המובעת באמצעות ארכיטקטורה סבוכה של משפטים החוזרים על עצמם שוב ושוב, בכדי לחלץ מסגרת המכוונת בעיקר לרעיון אחד, אותו הוא מכנה – "הנבדל". בפשטות, רעיון זה בא לומר שהיהודי בפרט והעם היהודי בכלל נבדלים לגמרי, ונמצאים מחוץ לכל סדר אונטולוגי, פוליטי או פסיכולוגי. זוהי אידאולוגיה המעניקה ביטוי מזוקק למצבה של יהדות אירופה בתקופת הבארוק – תקופת יצירת הגטאות ועליית הפונקציה הכלכלית של יהדות החצר. כל אחד, יש להניח, שמע על היהודי זיס אופנהיימר, עליו בין השאר נכתב הרומן היהודי זיס מאת ליון פויכטוונגר, והוסרט הסרט הנאצי הבוטה. כמותו, ועוד לפניו, היו יהודים רבים, שסייעו לשליטים האבסולוטים במרכז אירופה בתקופת הבארוק בענייני הכספים שלהם. מהר"ל עצמו היה מקורב ליהודי החצר מרדכי מייזל, ובכספו של האחרון נפתח הקלויז המפורסם בפראג, שבראשו עמד מהר"ל.

יהודי החצר, והיהודים בכלל, נמצאו במעמד גבולי, מחוץ לכל סדר פוליטי וכלכלי. ניתן לכנות זאת – אנומליה פוליטית וחברתית. ניתן גם לכנות זאת, בעקבות מקס ובר, פאריה (pariah) – דתו של המנודה. המנודה נחוץ כנותן שירותים כלכליים ומנהליים שאיש מלבדו אינו יכול לתת. כתבי מהר"ל חושפים שוב ושוב את משמעותה הנשגבת של דתו של המנודה ושל הסטאטוס של הנידוי. בכך תפיסתו העניקה ביטוי מזהיר, חד פעמי ורב השפעה למצבם של יהודי אירופה למן גירוש ספרד ועד השואה.

בפסקה רבת עוצמה בספרו נצח ישראל נותן מהר"ל ביטוי תמציתי למצב עניינים זה, אגב הסבר לשאלה מדוע ישראל נרדפים בעולם הזה. לדבריו מי שנרדף בעולם הזה, הינו נבדל מן הגשמיות, ובכך קרוב יותר לאלוהים מאשר מי שיושב במנוחה ובממשלה. בזותו והשפלתו של היהודי הם יתרונו המובהק:

כי העולם הזה הגשמי מחולק ונבדל מן עולם הבלתי גשמי. ולפיכך זה שהוא נרדף בעולם הזה, מוכח שאין לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, שאם היה לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, לא היה אחר רודפו לכנוס לתוך גבולו… ומאחר שאין מיוחד אליו העולם הגשמי, הוא שייך אל השם יתברך ביותר, שהוא יתברך נבדל מן עולם הזה הגשמי… ולכך מאחר שהדבר ברור אצלינו כי לישראל מיוחד הבלתי גשמי, איך נאמר שיהיה עיקר חלקם בעולם הזה, עד שיהיו ישראל ברוב הזמן בעולם הזה בממשלה ובגדולה… מאחר שהוא כך… אין זה תמיה כלל, כי ישראל הם דווים וסחופים ומטורפים בעולם הזה (יבמות מז א), בשביל שאין כדאי להם עולם הזה, ויש להם התנגדות בעולם הזה.

ישנן השתמעויות פוליטיות, פילוסופיות וקיומיות רבות לתפיסתו של מהר"ל. הנה כמה נקודות: הקיום הפוליטי, והמעשה הפוליטי, הינם מושחתים וגשמיים. בניגוד לתפיסות פוליטיות שרווחו בזמנו של מהר"ל, הבחירה האלוהית בעם, איננה מתגלמת בשלטון הפוליטי, אלא בשבירתו, בקיום גבולי בין סדקיו – במושג טוטלי של גלות. בדידותו של האדם היא תוצר ישיר של אלוהיותו. נפילתו אל תוך העולם מולידה ניכור, שמשמעו, בהקשר זה, קיום דווי, סחוף ומטורף. גלות ישראל הינה גלות אונטולוגית, בלתי ניתנת לשינוי בידי אדם. המצב היהודי מסמל בעצם את מצבו של העולם, המצוי בדיסוננס ובשבר. אלוהים אינו נמצא בתוך הסדר הרגיל, אלא בשבירתו של סדר זה – בחריגה מתמדת. אלוהים מתגלה מתוך הטירוף והבזות.