גאולה של חושך ואפילה – רבי יואל טייטלבוים, הרבי מסאטמר. מתוך: הגדולים – אישים שעיצבו את החברה החרדית בישראל

המאמר התפרסם במסגרת הספר: הגדולים: אישים שעיצבו את החברה החרדית בישראל, בעריכת בנימין בראון ונסים לאון, הוצאת מאגנס ומכון ון ליר בירושלים, 2017. כאן אביא את שלושת הסעיפים הראשונים של המאמר בלבד, ואת תחילת הסעיף הרביעי, ללא הערות שולים.

'גאולה של חושך ואפלה' 

ר' יואל טייטלבוים, הרבי מסאטמר

דוד סורוצקין

תמצית חייו

ּּּּר' יואל טייטלבוים, הרבי מסטמאר (1886–1979), הוא מחשובי המבקרים שהצמיחה היהדות החרדית במאה העשרים, מי ששינה את פניה של הקנאות הדתית במעברה לאחר מלחמת העולם השנייה ממזרח אירופה לארצות הברית. הוא היה גדול המתנגדים לציונות במחציתה השנייה של המאה העשרים, הדמות האחראית על תחייתה והתבססותה של האידאולוגיה וההגות החרדית האנטי-ציונית לאחר השואה.

במוצאו המשפחתי הוא בן לשושלת אדמו"רים, בן נינו של מייסד השושלת, ר' משה טייטלבוים (1759–1841) מאויהל (újhely) שבהונגריה, ואבותיו שימשו כאדמו"רים בעיר סיגט (Sighetu Marmaţiei) שבהונגריה (כיום ברומניה). הוא נולד בסיגט כבן זקונים לאביו, האדמו"ר חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים (נפטר 1904), והוכר כבר בגיל צעיר כעילוי, אבל בהיותו הבן הצעיר, כמי שלא נועד לרשת את כס האדמו"רות של אביו. בגיל שמונה עשרה נשא לאישה את חוה, בתו של ר' אברהם חיים הורוביץ מפלנטש, והיא ילדה לו שלוש בנות. אשתו נפטרה בשנת 1936, וכל שלושת בנותיו ממנה נפטרו בחייו: הראשונה בילדותה, השנייה מיד לאחר נישואיה והשלישית בשנת 1953. את אשתו השנייה, אלטע פייגא, נשא שנים ספורות לאחר פטירת אשתו הראשונה. נישואיו השניים הובילו לנתק בינו לבין בתו השלישית, נתק שהתחזק לאחר השואה ושנמשך עד יום מותה, אף היא ללא ילדים. אשתו השנייה ליוותה אותו בשארית חייו אולם אף היא מעולם לא ילדה, ומכאן העדרם של יורשים ישירים לטייטלבוים בחסידות סטמאר.

זמן קצר לאחר נישואיו הראשונים ולאחר מות אביו הוא התיישב בסאטמר (Satu Mare), וכבר אז התקבצה סביבו קבוצה חסידית קטנה שמוצאה מחסידות צאנז (Sącz) – שיניאווא ( Szeniawa). בתקופה זו הוא החל לנהוג במנהגים אסקטים חריפים; הוא היה לומד תורה כשש עשרה שעות ביום, שעה או שעתיים היה מנמנם בכורסה, ובשעות הנותרות עסק בפעילויות שונות. על מיטה הוא נהג לישון רק בשבתות. אורח חייו נודע כצנוע וסגפני ומצב זה התמיד גם עם התבססות והתעשרות חצרו בארצות הברית. הרגלים אלו ליוו אותו עד אחרית ימיו.

לאחר מספר שנים הוא התקבל לרבנות בעיירה אירסבה (אורשיווה. Iršava). בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוא חזר לסאטמר והקים בה ישיבה, תוך שהוא מחלק את זמנו בין סאטמר לאירסבה. בשנת 1926 הוא התמנה לרב בעיירה קראלי (Carei) בטרנסילבניה שברומניה. בתקופת רבנותו בקראלי, בשנות העשרים, התגבשו עיקרי משנתו החסידית ויחסו לציונות. הוא נודע כתקיף ביותר והרבה להוכיח את הציבור, ועם זאת מסופר שנהג במתינות וברכות במפגשים פרטיים. בשנת 1929 הוא נבחר לרבנות בסטמאר, אבל הבחירה לוותה במאבקים קשים ולא מומשה בפועל עד שנת 1934; באותו התקופה הוא ניסה ללא הצלחה להיבחר לרבנויות נוספות, ובכללם זו של העדה החרדית בירושלים. בתקופת שהותו ורבנותו בסאטמר הוא היה מעורב בשורה ארוכה של סכסוכים ומחלוקות, ובמקביל ביסס את מעמדו כאחד מעמודי התווך של הזרמים הרדיקליים בהונגריה וברומניה, ואף נבחר כמנהיג הלשכה המרכזית של הקהילות האורתודוקסיות בטרנסילבניה.

עם התמנותו לרבה של סאטמר נאספו סביב טייטלבוים כשלוש מאות בחורים שהגיעו במיוחד על מנת ללמוד במחיצתו. הלימוד בישיבת סאטמר כלל, כבמקומות אחרים, שיעור פשוט ושיעור בעיון. השיעורים הפשוטים סבבו סביב סדרי מועד, נזיקין ונשים, הם ניתנו בערבים ונמשכו לתוך הלילה. שיעור בעיון ניתן כל חודש או חודש וחצי לערך, ועם זאת טייטלבוים נמשך ללימוד בעיון גם בזמן השיעורים הפשוטים; הוא היה עובר במהירות על הדף ומתעכב בעיקר על סוגיות קשות.

בתקופת מלחמת העולם השנייה היה טייטלבוים מעורב בפעולות הצלה של יהודים שברחו מפולין. בפרק זמן זה הוא סירב להצעות לעזוב את האזור, אולם מאוחר יותר, הוא ניסה, לא הצלחה, להשיג סרטיפיקט לארץ ישראל. לאחר מכן ניסה להימלט עם קבוצה קטנה מסאטמר, נתפס, ונשלח לגטו קלוז' (Kolozsvár Ghetto). הצלתו התאפשרה משום שנמנה על העולים על רכבת הניצולים של קסטנר; גורם זה עתיד היה להפוך עילה מרכזית להאשמות שהופנו אליו, ועודן מופנות, הגורסות שבעודו מטיף לחסידיו להישאר במקומם, חיפש דרכים שונות להצלת עצמו, ולבסוף אף נטש את חסידיו לגורלם; כל זאת בעזרת לא אחר מגורם סיוע ציוני. זאת ועוד, טייטלבוים אף סירב בדיעבד להכיר תודה למציליו על הצלתו, והוסיף להשמיץ את הציונות ובכללה את הגורמים המצילים.

בפרטים אלה יש עניין ביוגרפי והם ודאי מוסיפים דלק לוויכוח היצרי הקיים ממילא, אבל כשלעצמם הם אינם מלמדים הרבה, מלבד על קיומה האפשרי של לקונה (טראומטית?) באישיותו של טייטלבוים, שלא ניתן להפרידה מהתרחשותה של השואה עצמה. מוטב אפוא להתרכז בשאלה איך וכיצד מתפקדת לקונה כזאת באישיותו: האם הכילה התקופה שלאחר השואה עבור טייטלבוים בלבלול ומבוכה? סביר מאוד להניח שכן, וכן סביר להניח שהשנים היו שנים של נסיגה מנטלית והיערכות פיזית, נפשית ואינטלקטואלית חדשה, כמו במקרים של ניצולי שואה ופליטי מלחמה אחרים, היערכות שבעקבותיה, ובמהלך העשור הראשון לקיום מדינת ישראל, גיבש טייטלבוים את כתביו הבשלים.

ככלל, נושא הצלתו של טייטלבוים כרוך בוויכוח רווי פוליטיקה יצרית שאינו נפרד כמובן ן מהוויכוח הפנים-יהודי על משמעותה של הציונות, בין תומכיו של טייטלבוים לבין גורמים בציונות הדתית ובציונות בכלל. מטבע הדברים, למי שבוחן מבחוץ ולגופן תופעות היסטוריות, ביוגרפיות ואינטלקטואליות, אין עניין בכל אלה, וממילא גם לא בשאלה אם היה על טייטלבוים להינצל כפי שניצל, ואם מן הראוי היה שיהיה אסיר תודה למציליו. ספק אם יש טעם בשיפוט מעשיהם של ניצולי שואה באשר הם, ויש בכך אף טעם לפגם. במציאות אנומלית – שהייתה המציאות במחנות עצמם, אבל גם בקרב מי שהיו צפויים להישלח אליהן – על המתבונן מן הצד להשקיט את קטגוריות השיפוט הרגילות

לאחר הצלתו ברכבת קסטנר, שהה טייטלבוים מספר חודשים בשוויץ; הוא לא היה מעוניין לשוב לסאטמר כדי לשקם שם את קהילתו או להישאר באירופה; הוא ביקש להשיג סרטיפיקט לארץ ישראל, אבל סירב להתניה שקבלתו תהיה כרוכה בהפסקת הפעילות נגד הציונות. בשנת 1945 הגיע טייטלבוים לארץ ישראל ושהה בה כשנה אחת, שבה ניסה להקים מוסדות תורה וקהילה, אך ככל הנראה נכשל מבחינה חברתית וכלכלית, ומצא את עצמו מבודד למדי במציאות לא מוכרת. כעבור כשנה הוא נסע לארצות הברית מתוך כוונה לגייס תרומות, ובמקום זאת החליט להשתקע בה ולהקים בה את קהילתו, ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין ניו יורק. במהלך הקמת הקהילה ורשת החינוך (תלמודי תורה וישיבות) שביססה אותה, הנהיג טייטלבוים כמה וכמה חידושים, שסטו מדרך ההנהגה במזרח אירופה; בין השאר הוא ניאות לשלב לימודי חול בישיבה הקטנה, הקים מוסדות חינוך לבנות ומחנות קיץ לתלמידי הישיבה. במקביל, הוא עודד את חסידיו לצאת לעבוד ולעסוק ביזמות עסקית, ושיתף פעולה עם הרשויות במציאת פתרונות דיור והכשרה מקצועית לעניים.

בהדרגה התבססה קהילתו מבחינה ארגונית, מנהלית וכלכלית ונוספו לה חסידים רבים, שנמשכו לאורך החיים שהנהיג – שהשתלב היטב במסגרות החיים האמריקניות – וכן לתחייה של ערכי החסידות הישנה אותם ייצג, ולאידאולוגיה שאותה טווה במוסדותיו ובחיבוריו. זו הוצגה ונתפסה כאידאולוגיה האותנטית של החסידות ההונגרית בימי תפארתה, וכך, עם התבססות קהילתו והנהגתו הלך טייטלבוים והפך לסמל עוד בחייו. בשנת 1951 הוא הוכרז נשיא העדה החרדית בירושלים, ומאז ואילך מעמדו הלך והתחזק. בשנת 1968 לקה טייטלבוים בשבץ שממנו אמנם התאושש אולם לא שב לתפקד כבעבר. הוא מיעט לקחת חלק באירועים ציבוריים ולקבל קהל, שינה את מקום מגוריו, ובמקביל גברה תלותו באשתו, במשמשו הקבוע – דב יוסף אשכנזי, ובמקורבים אחרים. למרות זאת גם לאחר מכן וגם לאחר מותו בשנת 1979 הוסיפה קהילת סאטמר לשגשג. בשנת 1959, עם התבססות קהילתו, מנו חסידיו בוויליאמסבורג כ-12 אלף איש, ואילו היום היא נחשבת לאחת החסידיות הגדולות בעולם, עם רבבות חסידים, ועם הון קהילה המוערך בלמעלה מחצי מיליארד דולר.

טייטלבוים ביקר בישראל מספר פעמים (1952, 1955, 1959, 1965), וביקוריו עוררו הדים רבים בעולם החרדי, הציוני-דתי והחילוני כאחד. במסע הלוויה שלו בקריית יואל שליד מונרו השתתפו למעלה ממאה אלף איש, ובמקביל נערכו התקהלויות ונשמעו הספדים רבים בישראל וברחבי עולם. הרב שך (1898–2001–1898) ספד לו באחד ממעוזי החרדיות הליטאית – כולל 'חזון איש' בבני ברק – שבועיים לאחר פטירתו, והעיד עליו שהיה 'אדם הגדול שבענקים', וכי השפעתו שפעה על כל העולם החרדי, גם על מתנגדיו: 'לכאורה הרי היינו רחוקים רחוק מקום במרחק של מדינות, אבל השפעתו שפעה על כולנו, במישרין ובעקיפין היינו כולנו מושפעים הימנו'. בדבריו הוצגה האידאולוגיה של הרבי מסאטמר כעמדה החרדית האותנטית, ואף הושוותה לעמדתם של ר' חיים מוולוז'ין והחתם סופר בזמנם, לא פחות. בכך, לא ביקש הרב שך להפוך באופן רטרואקטיבי את הרבי מסאטמר למקובל על כל הזרמים; ועם זאת הוא חתם את תהליכי מיתוגו של טייטלבוים כמיתוס חרדי, המייצג לוחם ללא חת ונטול פשרות, בעל השגות 'של דורות קודמים', וכמי שמנע את התדרדרותו של כלל העולם החרדי, על הזרמים הפשרניים יותר שבו, אל פי התהום.

מגמת חיבוריו

מגמות מרכזיות שאפיינו את כתביו של הרבי מסאטמר, ביניהן חיוב מוחלט של קבלת עול הגלות, אפיינו כבר את מייסד השושלת, ר' משה מאויהל, וכן את צאצאיו וממשיכי דרכו. גם את התנגדותו לציונות הוא ספג עוד בנעוריו, ועד שנות העשרים למאה העשרים היא כבר הייתה עמדה רבנית מעוצבת ומגובשת; אולם באותה תקופה הייתה זו עמדת רוב רבני הונגריה וכן רוב מניינה של היהדות החרדית. מציאות זו השתנתה לאחר השואה ועם הקמת מדינת ישראל, כאשר העמדה שבה החזיק טייטלבוים הפכה יותר ויותר לדעת מיעוט, עד שמצא את עצמו כמעט יחידי בצד זה של המתרס. במציאות זו הוא חיבר את ספריו, ובעיקר את חיבורו החשוב ביותר 'ויואל משה' (1959), שנכתב לאורך שנות החמישים, ואת חיבורו 'על הגאולה והתמורה' (1967), שחובר מיד לאחר מלחמת ששת הימים. טייטלבוים כתב חיבורים רבים נוספים, וביניהם תשובות, דרשות, מכתבים וחידושים על התורה.

בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, התנגדותו לציונות לוותה בהתקפות חריפות ביותר על אגודת ישראל אותה האשים בשיתוף פעולה עם המשטר הציוני. הוא תקף גם תופעות נוספות בעולם היהודי, ובין השאר נודע כיריב מר של תנועת חב"ד והעומד בראשה מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ'. היריבות בין שתי החצרות נגעה גם למחלוקת בעניינים שבהשקפה, כגון היחס לציונות, למלחמת ששת הימים, לפעילות דתית מיסיונרית (במו 'מבצע תפילין' של חב"ד), אולם במקביל ייצגה מאבק בין שתי החצרות החסידיות הגדולות והעשירות ביותר בארצות הברית ובעולם.

יחסי הקודש והחול ופירוקה של ההיסטוריה הלאומית

הרבי מסאטמר הוא מהדמויות שביססו את תמונת העולם החסידית והחרדית במעברי התקופות שבין לפני מלחמת העולם השנייה לאחריה; בכך הוא חותם מכלול של תהליכים היסטוריים והגותיים הקשורים בהתגבשותה של האורתודוקסיה החסידית הרדיקלית, כענף בהתפתחות האורתודוקסיה היהודית בכלל והיהדות החרדית בפרט. מחשבתו מהווה מקרה בוחן חשוב, אם גם מוקצן, לאופן בו התהליכים שעברה יהדות אירופה בעת החדשה, שבו והשתקפו בעמדה תאולוגית בעלת מאפיינים וולונטריים מגובשים.

'וולונטריזם' הנו יסוד מרכזי בהתגבשות החברה האורתודוקסית במרכז אירופה ובמרכזה, והוא מקבל ביטוי באימוץ הולך וגדל של הנהגות והשקפות המקיפות את היהודי, והנתפסות כהרחבה בלתי ניתנת לפירוק של הקדושה הדתית. על מגמות אלה של סקרליזציה (קידוש) בעת החדשה עמדתי באריכות במקום אחר, ואין כאן מקום להאריך. אציין אך זאת: אישיותו הדתית של הרבי מסאטמר מושתתת על מכלול המגמות הסקרלטיביות שהצמיחו חסידויות גליציה והונגריה, מבתי המדרש של רימנוב (Rymanów) , דינוב (Dynów) ואויהל (שבעצמן קשורות למגמות קודמות, עוד מן העת החדשה המוקדמת). במקביל הפנימה מחשבתו של טייטלבוים את התפיסה היסודית בקרב חוגים אלה הרואה בהשכלה, ולאחריה בציונות, 'חילול'. גם זאת כחלק במבנה שנוצר בזרמים שונים בחסידות גליציה והונגריה, מבנה שערך שינוי יסודי ביחסי הקודש והחול.

במבנה המהר"לי המקורי, שהופנם בכיוונים חסידיים אלה, הייתה חלוקה ברורה בין קודש לחול, סינונימית מבחינות רבות לחלוקה בין הטבעי והעל-טבעי אצל מהר"ל. במקרים אלה, הטבעי נתפס כניטרלי ביחס לעל-טבעי שנתפס כקדוש וכנבדל. חסידות המאה התשע עשרה ערכה שינוי יסודי ביחסים אלה, כאשר הטבעי הלך ונתפס כסינונימי לחילול, ולא לחולין ניטרליים; כלומר, במסגרות אלה התחולל שינוי אגרסיבי בהשוואה למעמדם של החולין באידאולוגיה הדתית של העת החדשה המוקדמת. משעה שהטבע זוהה עם המדינה המודרנית ומגמותיה, ועם יעדיה הפדגוגיים של ההשכלה בגליציה, נוצר מבנה קונפליקטואלי של מאבק בין קודש לחול, או בין קדושה לחילול. במסגרת זו הסיגו לתוכן הקהילות החסידיות את ממדי הקדושה, שבמהלך מאות השנים שקדמו להן הורחבו לכל ממדי הקיום היהודי, כולל היבטים רבים של חולין. וכך נוצר המבנה הבא: מצד אחד, הקדושה עוטפת את כל ממדי הקיום של היהודי, כפי שאנו מוצאים, למשל, כבר בחיבורו של ר' ישעיה הורוביץ 'שני לוחות הברית'; מצד שני, הקדושה הטוטלית הזאת מעומתת עם מושג חדש של 'טבע' הנתפס כגורם מחלל. מתיחות זו הובילה להקצנת זרותו של היהודי בחוגים אלה, ולביסוס מעמדו האנומלי ביחס למכלול שלם של מגמות חדשות.

במחשבה האנטי-ציונית מבתי המדרש החסידיים, ובכללה מחשבת הרבי מסאטמר, השתקפה אידאולוגיה של נידוי, או זרות, במלוא העוצמה, והתגלמה מעתה בעמדה השוללת את מכלול המרכיבים האומרים לתמוך בנורמליזציה של העם היהודי. הזרות היהודית מתגלגלת כאן בשלילה חריפה של האפשרות לכינונם של יחסי זהות נורמליים בין העם והלאום, העם וההיסטוריה, והעם והלשון. הדגשת הזרות היהודית והחתירה אליה אינה מייחדת רק את היהדות החרדית; במובנים מסוימים היא עומדת אף ביסוד הלאומיות עצמה, שבה היסוד הלאומי נתפס כנבדל וכמי שאינו יכול להתערב בלאומים אחרים; ומכאן, לפי תפיסה זו, שיש לממשו באמצעות חתירה לאוטונומיה ולנורמליזציה פוליטית. נורמליזציה כזו היא בלתי אפשרות מבחינת עמדתו של הרבי מסאטמר, הטוען שהיהודי צריך להמשיך ולתפקד כזר בין האומות השונות, ותפקוד זה הוא המכונן את זהותו העצמית.

כאמור, במסגרת הגותית זו ניכר שימוש רדיקלי בעמדות שנשמעו בשיח היהודי המודרני למן מהר"ל מפראג, ולאחר שעברו זה מכבר את העיבוד של החסידות במאות התשע עשרה והעשרים. האידאולוגיה של הנבדלות, פרי מעמדם הייחודי של היהודים בימי הביניים המאוחרים ובעת החדשה המוקדמת, ופרי האסטרטגיות, החיצוניות והפנימיות שיועדו לבסס עמדה זו, התגלגלה בעמדה חרדית רדיקלית, ששבה וביססה את עקרונות האנומליה היהודית לנוכח התגבשות הלאום — ביטוי מובהק לנורמליזציה.

עמדה זו אינה אפוא רק הבסיס לאידאולוגיה של הבידול הקיצוני בחוגים אלה, אלא גם משקפת נקודת ייחוס חשובה להסתכלות על הקשר שבין 'בעיית היהודים' באירופה ובין עלייתן של התנועות היהודיות המודרניות. מדובר בתופעות המתפצלות מתוך נקודת מוצא אחת, הניצבת הן בבסיס הלאומיות היהודית והן בבסיס החרדיות הרדיקלית. נקודת המוצא היא: הייחודיות היהודית, שבהקשרים חרדיים התבטאה בהופעה, בלשון ובמנהגים שהתקדשו, ובהקשרים לאומיים קבלה ביטויים פוליטיים, או ניסוחים אתניים מהותניים. כלומר, מתוך נקודת מוצא היסטורית משותפת — האנומליה היהודית בעת החדשה המוקדמת ובתקופת האמנציפציה — נגזרו החתירה לנורמליזציה בחוגים לאומיים וציוניים מחד, והחתירה להעמקה וולונטרית של האנומליה בחוגים חסידיים רדיקליים מאידך.

'ויואל משה'

מטרת הספר – פירוק יסודות ההיסטוריה הלאומית

ספרו המרכזי של הרבי מסאטמר, 'ויואל משה', מחולק לשלושה מאמרים העוסקים באיסור העלייה הקיבוצית לארץ ישראל על בסיס מדרש שלושת השבועות המובא בגמרא ('מאמר ג' שבועות'), במצוות ישוב ארץ ישראל ('מאמר ישוב ארץ ישראל') ובלשון הקודש ('מאמר לשון הקודש'). שלושת הדיונים המופיעים ב'ויואל משה' מייצגים התמודדות עם שלושת מוקדי עניין של הלאומיות הציונית בתאולוגיה היהודית. מוקדים אלו הם: שאלת זמן, אופי ומהות הגאולה המיוצגת במאמר שלושת השבועות, שאלת השיבה אל המקום המיוצגת במאמר יישוב ארץ ישראל ושאלת השימוש בשפה המיוצגת במאמר לשון הקודש. כל שלושת הדיונים קשורים בהגדרתו של הרבי מסאטמר את מהותו הזרה והבלתי אינטגרטיבית של הקולקטיב היהודי, ובאים לבסס מכיוונים שונים הגדרה זו. שלושת הדיונים כאחד מתמודדים עם המבנים ההיסטוריציסטים הלאומיים ומבקשים לפרק את יומרתם להמשכיות עם יסודות לאומיים רצופים הנוכחים בהיסטוריה היהודית. בהצגה תאולוגית חדשה נחשפים מרכיבי התורה הלאומית של השיבה אל תוך ההיסטוריה כגורמים נבדלים ובלתי מגושרים אשר ביניהם פעורה תהום עמוקה. למעשה חותר הרבי מסאטמר לפרק בספרו את מרכיבי התורה הלאומית, הנשענים על שיבה אל ההיסטוריה, אל הארץ ואל הלשון, ולהעמיד תחתם תורה השוללת מכל וכל אף את הבסיס לשיבה כזו.

פירוקן של מסורות פרשניות ושל דרכי פסיקה

יש ומעשה הפירוק שמבצע הרבי מסאטמר במסגרות הדיון השונות, הפונה כנגד המבנים הלאומיים, מופנה גם כלפי צורות הסתכלות שהפכו שגורות במחשבה היהודית בכלל ובמסורת הפרשנית ההלכתית בפרט. כזה הוא הדיון ההלכתי המובא במסגרת 'מאמר ישוב ארץ ישראל', דיון המבצע פירוק (דקונסטרוקציה) בצורות רווחות של הסתכלות על מקורות חז"ל והפסיקה הקנונית. הנחתו של הרבי מסאטמר היא שאנו רגילים ייתר על המידה לפענח את מקורות חז"ל ואת פסיקת הראשונים לפי הפריזמה שהניח לפנינו הרמב"ן (שמנה את מצוות ישוב הארץ כחלק מן התורה גם בזמננו, ופירש לפי זה את מקורות חז"ל הנוגעים לארץ ישראל) ולפי האופן שבו נתקבלה שיטתו או 'יושבה' עם שיטות אחרות המקיימות סתירה עמה. המטרה המוצהרת של 'מאמר ישוב ארץ ישראל' היא לברר מה באמת עולה משיטות ראשונים אחרות. התוצאה: דעת הרמב"ן שבה ומעוצבת כדעת מיעוט בין הראשונים ונבחנת באריכות גם מתוך עצמה על מנת לברר האם באמת יש בה את כל מה שמייחסים לה. בהתאמה קשת שלמה של מקורות חז"ל נבחנים מחדש ומוארים במנותק לחלוטין ממצוות ישיבת ארץ ישראל. הדיון ההלכתי בסוגיה זו נרתם לשם נטרול מרכזיות הגדרת המקום בלאומיות היהודית הדתית, וביסוס מחדש של חשיבות הדוקטרינה של הפיזור היהודי.

דוגמה לפירוק מטיפוס אחר לגמרי מזה שמצינו בדיון ההלכתי שב'מאמר ישוב ארץ ישראל', מצויה ב'מאמר לשון הקודש'. במרכז החיבור עומדת טענה הגורסת שלשון הקודש כשלעצמה נשכחה ואינה נגישה כלל. החייאתה של לשון הקודש והפיכתה ללשון לאומית נתפסת כמניפולציה המרוקנת מלשון זו את המשמעות העיקרית שהיא נושאת בתוך הוויית השכחה — משמעות המורה על 'אחרות מוחלטת', או על קדושה נבדלת, שאינה מושגת בנתונים הריאליים של העולם הזה. השכחה כמו הניכור היא מצב קיומי ועמדה שמרצון גם יחד, עמדה הננקטת בין השאר כדי להגן על אותו תחום נבדל העומד בעוצמתו ובטהרתו, ובכדי לבודד אותו מן ההיסטוריה ומן העמדות ההיסטוריציסטיות שביסוד הלאומיות המבקשות לעצב את הזיכרון הקיבוצי.

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: