ירושלים, דיווח: חתך גאוגרפי על סף האוטופיה

צילום: וושינגטון פוסט

יום חמישי בבוקר אני מתעורר בשכונת מקור ברוך, השלג מתחיל לרדת. זה הזמן לצאת. אני מטפס לקראת רחוב יפו לעבר שוק מחנה יהודה. לובן בוהק מכסה את הכל. אנשים שלא צפו את השלג יוצאים מהשוק ומנסים להגיע לרכבת הקלה, שמתמהמהת מאוד. דממה עומדת באוויר. אדם חרדי עומד ברציף ממול ושר בקול גדול וערב תהלים כא. שירתו ממלאת את כל המרחב שבין השקט לשקט. התחושה חלומית. כל האנשים, יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, המתאספים ברציף מדברים האחד עם השני בסולידריות גמורה. יש תחושה של אהבה באוויר.

בשוק מחנה יהודה רק מקצת הבאסטות פתוחות. נעלי רטובות ומחליקות, אני מחפש חנות שתמכור מגפיים ולבסוף מוצא אחת. המוכר רב התושייה נערך מראש והעמיד ארגז עם מגפי פלסטיק ארוכים בכניסה לחנות. מאה שקל החתיכה. כשאני מגיע רק קומץ מגפיים נותר ולא במידה שלי. לאחר המתנה ארוכה וחיפושים הוא מחלץ לי זוג נעלי עבודה גסות ואטומות "עמידות לשמן" במאתיים שקל. אני עדיין מפקפק ולא מבין שהקנייה הזו תתגלה כעסקת חיי.

בצהריים יש הפוגה בשלג ואני יוצא עם הרכב ומסתובב בעיר. מספיק עוד לאכול סופלה רותח בשכונת בית הכרם. השלג מתחזק. אני מוריד מישהו ברחוב הלל, ובבת אחת נוכח שכל הכבישים התכסו קרח. מטפס עם הרכב במהירות הקרובה לאפס ליד החומות, ומגיע ממש בקושי אחרי זמן רב בחזרה למקור ברוך.

בשעה אחת בליל יום שישי. הסערה בעיצומה. אני לובש את המעיל המיוחד לסערה, המצוי עמי. המעיל הזה נרכש במיוחד על ידי אבי להגן עליו בחורפי קזחסטן משופעי המעלות מתחת לאפס. מחציתו החיצונית האטומה לשלג ולגשם אצלי, אבל מחציתו הפנימית המחממת בביתי בבאר שבע. אני יוצא החוצה לסערה ומתחיל ללכת על רחוב רש"י, וממנו למלכי ישראל לכיוון מאה שערים. להפתעתי יש לא מעט אנשים ברחובות, בעיקר בחורי ישיבות צעירים, אבל לא רק. גם הרבה משפחות. והנה אפילו זוג צעיר עם עגלה, מכוסה מגן פלסטיק מכל כיווניה. האב צוהל לקראת בנו: "שלוימי אתה ער"! רבים משחקים ומיידים זה בזה כדורי שלג. אחרים סתם הולכים ברחובות. התחושה היא שאני מהלך בתוך חלום, הלילה, כמו לאורך כל היום שקדם, אנשים העוברים מולי מחייכים אלי, ולפרקים מדברים אתי בלי שום סיבה.

במה בדיוק נוגעת המציאות הנדירה הזאת: בתור הזהב? באוטופיה מרקסיסטית? בגן העדן של ספר הזוהר, שבו הנשמות משתעשעות זו עם זו ומצפצפות כציפורים? או שבכולם כאחד? כך או כך מצב הקיצון — שבמובלעת המרחב והזמן שבה אני נמצא, המוגדרת מאוד מבחינה גיאוגרפית וטופוגרפית, בירושלים השסועה — מעניק משהו מן הטעם של מציאות אחרת. יותר מזה: הוא גורר את ההבנה שמציאות כזו אפשרית. שבנסיבות מסוימות ניתן לפרוץ את כלוב הברזל, ושמתחת למשטר המודרניות, ולמה שעולל לנפש האנושית, עוד מסתתר האדם.

מודעות פרסומת
7 תגובות
  1. דוד, רשימה יפה מאוד. במיוחד פסקת הסיום, אף על פי שבאופן אישי גם אוטופיות וגם דיסטופיות וגם עולם כמנהגו נוהג, מעוררים בי התנגדות. לטעמי, המציאות האנושית מורכבת ומגוונת מכדי להעמיד אותה על דיאליקטיקה של שלוש תנועות אפשריות.

  2. David Sorotzkin אמר:

    תודה שועי. אני כותב לאחר 29 שעות ללא חשמל כאן בירושלים. לא הבנתי עד הסוף מה ברשימה גרם לך לחשוב שאני מעמיד את המציאות האנושית על שלוש תנועות אפשריות, אבל בנוגע לאוטופיה הרשה לי לחלוק עליך. זהו גורם מרכזי מאין כמוהו בתרבות האנושית ב-700 השנים האחרונות (אבל בעצם כמובן עוד הרבה קודם. אין כוונתי למושג עצמו של תומס מור אלא לאוריינטציה שביסודו), לטוב ולמוטב. הדבר נכון אגב גם בראייה מולטי-ציוויליזציונית. וכוונתי שהוא מרכזי לא רק ברמה הטרנס-סובייקטיבית, החברתית, אלא גם ברמה הסובייטיבית עצמה.

  3. דוד, לא מתווכח על מעמדה התרבותי/חברתי/היסטורית של הגות הכוללת מאפיינים אוטופיסטיים, הרי כבר נביאי ישראל והסטואיקנים גם-כן, דיברו על איזה עידן זהב שבו יגור זאב עם כבש, ובני אדם יטילו את יהבם על עבודת האל, או הפנוימה, או על חיי העיון. מרשימתך מעלה חשתי ברוח האוטופיסטית של הפסקה האחרונה, משאלת לב מקוּוָה, אבל בלתי הכרחית, בדיוק כמו שדיסטופיה אינה הכרחית, ואף לא תחזית על סמך מה שהיה כאן עד עכשיו. מי יודע מה יהיה? אנחנו יכולים לומר על דברים "קרוב לודאי" בידיעה פנימית חזקה, ובכל זאת אין כל ביטחון שהם ייתארעו ממש.
    מקווה שהצלחת להיחלץ מ"בירת הנצח" ושמח על שכל החשמלים שבו בשלום למקומם (-:

  4. David Sorotzkin אמר:

    אני עדיין בירושלים, עכשיו עם חשמל וחימום, אבל לא הייתי ממיר את ההתנסות מן השבת הזו. לגבי אוטופיה אני חושב שאין קיום אנושי בלעדיה, שוב לטוב ולמוטב, וברמה האישית היא חשובה לי מאוד, דווקא משום הראיה ההיסטורית והסוציולוגית המפוכחת שלי, כך אני רוצה להאמין. לפני למעלה מ-700 שנים החלה תרבות המערב לא רק להגות רעיונות אוטופיסטיים, מה שקיים לפחות מאז עידן הציר, אלא גם לנסות לקדם רעיונות כאלה בהבניית הזמן והמרחב. זהו אחד הבסיסים שעליו נבנתה העת החדשה. המפגש בין אוטופיה להיסטוריה הוליד ומוליד גם עוולות רבות, בדרך כלל הוא מוליד את היפוכה של האוטופיה. כל זה כמובן לא מוריד מחשיבותה, לפחות לטעמי. מה היינו עושים בלעדיה? מזה כמה זמן אגב אני חושב על כתיבת ספר על אוטופיה והטרוטופיה מאז גילוי אמריקה ועד התרבות הפופולרית העכשווית. אבל בינתיים לא עומד במשימות הכתיבה הבוערות שלי, אז מי יודע מתי אגע לזה…

  5. טוב, עם המעיל קזחי, מגפי העבודה אטומות לשמן וללא חשמל… זה לא נשמעת שבת בירושלים אלא בערבות מונגוליה או קמצ'טקה (-:

  6. David Sorotzkin אמר:

    בדיוק כך, ובכל זאת — ירושלים…

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) אמר:

    MAKSIM

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: