המהפכה הדתית של הציונות

https://sorotzkin.files.wordpress.com/2013/08/ab0aa-d793d792d79cd799_d799d7a9d7a8d790d79c_d791d794d7a8_d794d791d799d7aa_d791d7a9d7a9d7aa_d794d799d79ed799d79d.jpg

בדו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהתפרסם אתמול בעיתון "הארץ" נקבע שעד שנת 2019 רק כ-40% מהתלמידים בישראל ילמדו בבתי ספר ממלכתיים, והשאר בבתי ספר ערביים, חרדיים, או דתיים-לאומיים. מתוך האוכלוסייה היהודית באותה שנה, ילמדו 51% בבתי ספר דתיים, מתוכם 32% ילמדו בבתי ספר חרדיים ו-19% בבתי ספר של הציונות הדתית.

הנתונים האלה אינם אלא מהפכה סמלית ביחסי לנתונים הקיימים היום, אבל אין קושי להבין את משמעותם. משמעותם היא שבטווח לא רב של שנים יהיה רוב דתי בחברה הישראלית, גם בלי החברה הערבית, הדתית והמסורתית בחלקה הגדול; כלומר רוב הצעירים, המהווים את הדינמו הצומח של החברה והכלכלה יהיו דתיים. בטווח של שניים עד שלושה עשורים יהיה לכך גם נראות פוליטית ואלקטורלית מאוד ברורה. חשוב לציין שגם בתי הספר הממלכתיים הרגילים מכילים אחוז ניכר של תלמידים בעלי אוריינטציה מסורתית. במלים אחרות: המהפכה הדתית של הציונות קורמת עור וגידים לנגד עיננו.

והיכן עומדת הציונות החילונית, או החילוניות היהודית, לנוכח נתונים אלה? במהלך מרבית העשורים לקיום המדינה נסמכה הציונות החילונית על היסודות הממלכתיים של המדינה: החינוך הממלכתי, טקסי הזיכרון, הצבא, ופרקטיקות אחרות של שיוך לאומי. עד לעשור האחרון היא כמעט לא יצרה לעצמה מסגרות וולונטריות של הבניית זהות, כמו אלה שהן המובן מאליו בחברה החרדית והדתית – הקהילה, הישיבה, הכולל, החצר וכו'. עם התפרקותה של ישראל כמדינת רווחה, התפרק גם האתוס הלאומי של הערבות הדדית, והלאומיות החילונית עברה תהליך של הפרטה, בדומה ובמקביל להפרטתה של הכלכלה בישראל. משמעותה של הפרטת זהות קולקטיבית, בדומה להפרטה כלכלית, היא שנכסי הכלל, ובמקרה זה נכסי הזהות והאתוס הלאומי, התמסמסו בתוך רשת של אינטרסים פרטיים. כיום המצב הוא שמרבית הנכסים הלאומיים, במונחי זהות, מצויים בחברה הדתית ולא בזו החילונית. הלאומיות היהודית חזרה לנקודת האפס שלה במאה התשע עשרה, והיא שוב בידיים דתיות.

אפשר אולי לומר שזה גורלה של תנועה לאומית הנוצרת אד הוק על גבי יסודותיה של חברה דתית, תוך כדי שהיא מנסה לנכס יסודות אלה ולהשתיקם בו-זמנית. היסודות המושתקים מבעבעים מתוך השפה הדתית שהושתקה. החברה, שנכנסה למצב של תרדמה לנוכח צלילי החליל הלאומי, מתנערת מן ההיפנוזה, והיסודות שליכדו אותה או מתפרקים, או מאמצים בחזרה את השפה הדתית שכוננה אותם. זהו תהליך דיאלקטי, המתרחש לנגד עיננו, במהלכו מתפרקת הלאומיות החילונית, ובמקביל מתרחשת תחיה לאומית ברשת של מיקרו-חברות אתניות ודתיות. זה כולל קבוצות דתיות מקרב עדות המזרח, שעברו בשלבי הכינון של המדינה גיהוץ וריקון, ועתה מתחדשות ומעניקות פרשנות ייחודית להווייתן הלאומית. זה כולל את החברה החרדית, שממשיכה לאחוז בפרקטיקות של התנגדות למנגנונים המהנדסים של המדינה ובמקביל מפתחת חזון לאומי גולמי משל עצמה. זה כולל במובנים רבים גם את החברה הרוסית, שהטרנספורמציה הלאומית שהיא עברה אינה צועדת באותה דרך עם החזון הליברלי שאפף את גלי הגירתה. הציבור הליברלי במדינת ישראל עדיין שולט ברוב עמדות הכוח, אבל סביר להניח שבנתונים הנוכחיים, ובפרספקטיבה של מספר עשורים קדימה – מצב זה אינו עתיד להתמיד.

רבים חושבים שהפרדת הדת והמדינה תהיה סוג של פתרון, בכך שתיצור ניטרליזציה של המנגנונים הפוליטיים לנוכח החברות השונות – דתיות וחילוניות, ובכך תייצר מהלך נחוץ של חילון הגוף הפוליטי והלאומי. לכאורה בכך תהפוך החברה הישראלית דומה לחברה האמריקנית, שהינה גם ליברלית וגם דתית בעת ובעונה אחת. דעה זו מיוסדת, בין השאר, על ההנחה שהאינטרס של הפרדת הדת מהמדינה הינו אינטרס חילוני, הנאבק במכלול של גורמים דתיים וקלריקליים החותרים להפיכתה של ישראל לרפובליקה תאוקרטית. בפועל המצב הרבה יותר מורכב.

למעשה, דווקא האינטרס הפוליטי החילוני הוא המשמר את אי-הפרדת הדת מהמדינה, ואין זה חשוב בכלל איזו קבוצה בהווה משמרת אותו. כך זה היה בעבר, וכך זה במובנים רבים גם היום.

הפרדת הדת והמדינה בישראל עשויה לייצר מצב קשה מאוד מבחינתה של הציונות. בראש ובראשונה היא עלולה לפתוח פתח להפרדת הלאום מן המדינה, ומזה, לפי כל הסימנים, חוששים כולם. ללא הדת יסודותיו של הלאום היהודי רעועים מאוד מבחינה היסטורית. הפרדה כזו מחלישה את העמידה היהודית לנוכח התביעה הפלסטינית על סמלי הזיכרון של ישראל – ובראשם ירושלים והר הבית, כמו גם לנוכח התביעה לזכות השיבה. בנוסף, ישנו קושי לשמר מה שמכונה "רוב יהודי" מבלי לאחוז בהגדרה רחבה, יחסית, של קיבוץ יהודי שיש עליה קונצנזוס. אף אחד אינו מעוניין ב"מרידה" אורתודוקסית המערערת על הלגיטימיות של ישראל כמדינת העם היהודי. ישנו גם קושי לשמר הבניה של הוויה יהודית – במרחב, בזמן ובסובייקט – מבלי לשתף את הדת, גם אם זה רק יסודות דתיים שהמחוקק מגדיר כ"לאומיים". כלומר, משיכת השטיח הדתי מתחת ללאום היהודי ולמדינת היהודים עלולה, בחשבון הארוך האחרון, למוטטם.

זהו בקווים כלליים מצבה של הציונות החילונית, היושבת על חומר הנפץ הדתי. שימור המצב הקיים, והכנסת הראש לחול, יוביל בוודאי לתבוסתה. אבל כל מהלך שיבקש לשנות את המצב הקיים יוביל אף הוא לתבוסתה. ואולי באמת צריך להשלים עם כך שהיא לא הייתה אלא פאזה קצרה בתוך ההיסטוריה הדתית של העם היהודי, פאזה שעתידה להשלים את מהלכה, לדעוך ולהיעלם, או למצער להיות מסונתזת אל תוך הפאזה הדתית הבאה.

מודעות פרסומת
5 תגובות
  1. דוד יקר,
    לא צדק הרב קוק. כפי שלא צדק החזון איש. נכון, הרבה יותר קל להיות היום מקיים מצוות מאשר המצב לפני חמש-עשרה שנה. ובכל זאת, דומני כי התהליך שאירע הוא נכונותם של יותר יהודים לאמץ כחלק מתרבותם אלמנטים של תרבות יהודית, מבלי לקבל על עצמם את מרות הרבנים וההלכה.
    אני מכיר לא מעט אנשים, במידת מה– אף אני נוהג כך, שאין להם לא רב, לא בית כנסת, והם גם אינם מחפשים באופן מיוחד סוציאליזציה חברתית
    דתית או אוטוריטה הלכית-רבנית, אלא מקיימים חלק מן המצוות, כפי דעתם הטובה עליהם, או פוסקים לעצמם כפי שהספיקו להתלמד.
    אני חושש מדעיכת החילונות, מפני ששום דבר במציאות אליה אני צופה לא רומז על כך. נהפוך הוא, אני רואה דווקא את דעיכת האורתודוכסיה והנהגת הקהל היהודית. מעולם כמדומני לא היה מצב שבו בתוככי העולם האורתודוכסי ההלכה ופוסקיה מפוצלים כל-כך, ואינם מקבלים את כללי ההייררכיה ההלכתית (אין כיום "פוסק דור" המשמש כראש מערכת הפוסקים, אלא רבנים רבים המשמשים ככאלה לקהליהם. רוב הקהל ממילא אינו מבחין בין רב שמתגורר עימם בבנין, רב בית כנסת, רב עיר, צדיק בא לעיר, ועבריין חובש מגבעת המחלק קמעות מכח ייחוס אבות). מן הבחינה הזו, אני חש כי למעט גרעינים פונדמנטליסטיים מסויימים בעולם החרדי ובהתנחלויות, שדתיותם תלויה במידה רבה באוטורטיביות של פוסקים. רוב העולם הדתי היום הולך ומתחלן דווקא מבפנים. ישנם אנשים לא מעטים שעוד מחזיקים בדרך המעשית של המצוות, אך מחשבותיהם נתונות לדברים אחרים לגמרי מאשר אמונת-חכמים או י"ג עיקרים. דתיים לא מעטים לא ממש דוגלים ברעיונות כמו השגחה-פרטית, גאולה, משיח, תחיית המתים. הם מקיימים את מערכת המצוות באופן שונה במהותו לחלוטין מדרכם של בעלי אמונה. קשה לדעת לאן מוליך התהליך הזה, אבל דעיכת החילונות, כלל אינה המציאות הנשקפת לעיניי.

  2. David Sorotzkin אמר:

    שועי היקר. לא דיברתי על דעיכת החילונות (אם כי כאידאולוגיה היא אכן דועכת, והחברה אכן הופכת דתית יותר) כתשתית מבנית המשתפת את כל הזרמים — גם הדתיים — אלא על דעיכת הלאומיות החילונית. ובין השתיים יש, לפחות מבחינתי, הבדל גדול. בטווח זמן של מאתיים שנה אחורנית לפחות, היסודות הדתיים והחרדיים שבחברה היהודית מכילים בתוכם זרעים חילוניים, ממש כשם שהיסודות החילוניים מכילים זרעים דתיים. זוהי חלק מהסימביוזה התשתיתית של המודרניות היהודית, סימביוזה שמצאה לעצמה את ערוציה המיוחדים בחברה הציונית והישראלית. מה שכתבת על פיצולה של החברה הדתית והחרדית נכון באופן חלקי, אבל דווקא פיצול זה מגביר את הסכנה ללאומיזציה גורפת יותר בחברות אלה. מבחינתי אין מדובר בכלל בשאלת סמכותם של פוסקים, אלא בשאלת התמורות הדתיות המתרחשות בפריפריה של הציונות, וההולכות והקונות לעצמן אט אט שליטה במרכז. לגופו של טיעון אני דווקא רואה תחייה לאומית בישראל, השואבת מהתהליכים המתרחשים בכל חברות המשנה. תהליכים שעלולים להשאיר את הליברליזם הציוני החילוני כמיעוט מבודד.

  3. דוד, לדעתי, הואיל והציונות לכתחילה היתה תנועה לאומית, החילונות במקומותינו לכתחילה הושתתה על כינון זהות לאומית יהודית והרחקת היסודות הדתיים ממנה. הרחקת הדת נתפשה בחוגים אלו, כהרחקת סיגים וקליפות, בבחינת "והיה מחננו (הציוני-חילוני) טהור". ודאי היתה כאן גם המשכיות לדרכה של תנועת ההשכלה, ותפישת רבים מהוגיה את היהדות האורתודוכסית כחשוכה ונבערת.
    לגבי הסייפא של התגובה, אני מסכים לגמרי. עם זאת, לדעתי תהליכי ההדּתּה בפריפריה הינם תולדה של הזנחת הפריפריה ואי חלוקת משאבים שיוויונית במדינת ישראל (במיוחד בכל האמור בחינוך, תרבות, אמנות, מחקר). אחד הדברים שלמשל לא ממש ידועים במקומותנו (יודע שאתה ודאי
    יודע אותם) היא שחלקים ניכרים של יהדות המזרח עברה תהליכי חילון מואצים בראשית המאה העשרים. יהודים צפון אפריקאים רבים הצטרכו ל"בונד" או אחזו בתודעה חילונית סוציאליסטית או קומוניסטית. למשל, אני מכיר כמה יהודים ממוצא סלוניקאי ותורכי ססיפרו לי שבעלותם ארצה השליכו את התפילין שלהם לים (לא רק הם עצמם; כל מי שהפליג עימם), כי הלאומיות הציונית היתה לדידם סוף דרכה של הדת והתחלת דרך חדשה. תפישה הבן-גוריונית לפיה יהדות המזרח בשורשה היא יהדות דתית, מסורתית מאוד, בלתי-מתקדמת וכיו"ב, דומני כי בשגיאה רבתי היה יסודה. היא המשיכה לשמש פה לדעתי כחלק מן הנראטיב הציוני עד שליהודי המזרח (בעיקר בעיירות הפיתוח) לא היתה ברירה אלא לשוב לחיק הדת.
    בסיפרו של דניאל בן-סימון קראתי פעם על יהודי חילוני ממוצא צפון אפריקאי שניסה בשנות החמישים אחרי שהושם בעיירות פיתוח להצטרף לדיונים בבית מפלגת העבודה באופקים (כמדומני). הוא פגש שם בחבורה של יהודים ממוצא אשכנזי ממושבי הסביבה, המבוססים יותר, שהבהירו לו שאין להם מקום בשביל אחד כמוהו בשורות המפלגה.

  4. David Sorotzkin אמר:

    תודה רבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: