מהר"ל מפראג על בזותו ונשגבותו של היהודי

נצח ישראל, דפוס ראשון, פראג 1599

מהר"ל מפראג (נפטר 1609) היה ההוגה האשכנזי החשוב ביותר בעת החדשה המוקדמת, ואחד החשובים בתיאולוגיה היהודית בכלל. אנחנו יודעים מעט מאוד על נסיבות גידולו ומקום לימודיו, ויש הסבורים שהוא היה אוטודידקט. בתרבות היהודית הוא נודע בין השאר גם בגלל אגדת הגולם – אגדה שצפה ועלתה במאה ה-19, אם גם שמועות על היותו "משמש ברוח הקודש" נפוצו עוד הרבה קודם. פתרון אפשרי לשיוך אגדת הגולם למהר"ל אני מציע בספרי אורתודוקסיה ומשטר המודרניות, ולא אגע בזה כאן.

שיטתו של מהר"ל היא מהגורמים העומדים במרכז הניתוח שאני מעניק לשינויים שאירעו בסביבה האשכנזית במאות ה-16 וה-17. זוהי משנה בארוקית לעילא, המובעת באמצעות ארכיטקטורה סבוכה של משפטים החוזרים על עצמם שוב ושוב, בכדי לחלץ מסגרת המכוונת בעיקר לרעיון אחד, אותו הוא מכנה – "הנבדל". בפשטות, רעיון זה בא לומר שהיהודי בפרט והעם היהודי בכלל נבדלים לגמרי, ונמצאים מחוץ לכל סדר אונטולוגי, פוליטי או פסיכולוגי. זוהי אידאולוגיה המעניקה ביטוי מזוקק למצבה של יהדות אירופה בתקופת הבארוק – תקופת יצירת הגטאות ועליית הפונקציה הכלכלית של יהדות החצר. כל אחד, יש להניח, שמע על היהודי זיס אופנהיימר, עליו בין השאר נכתב הרומן היהודי זיס מאת ליון פויכטוונגר, והוסרט הסרט הנאצי הבוטה. כמותו, ועוד לפניו, היו יהודים רבים, שסייעו לשליטים האבסולוטים במרכז אירופה בתקופת הבארוק בענייני הכספים שלהם. מהר"ל עצמו היה מקורב ליהודי החצר מרדכי מייזל, ובכספו של האחרון נפתח הקלויז המפורסם בפראג, שבראשו עמד מהר"ל.

יהודי החצר, והיהודים בכלל, נמצאו במעמד גבולי, מחוץ לכל סדר פוליטי וכלכלי. ניתן לכנות זאת – אנומליה פוליטית וחברתית. ניתן גם לכנות זאת, בעקבות מקס ובר, פאריה (pariah) – דתו של המנודה. המנודה נחוץ כנותן שירותים כלכליים ומנהליים שאיש מלבדו אינו יכול לתת. כתבי מהר"ל חושפים שוב ושוב את משמעותה הנשגבת של דתו של המנודה ושל הסטאטוס של הנידוי. בכך תפיסתו העניקה ביטוי מזהיר, חד פעמי ורב השפעה למצבם של יהודי אירופה למן גירוש ספרד ועד השואה.

בפסקה רבת עוצמה בספרו נצח ישראל נותן מהר"ל ביטוי תמציתי למצב עניינים זה, אגב הסבר לשאלה מדוע ישראל נרדפים בעולם הזה. לדבריו מי שנרדף בעולם הזה, הינו נבדל מן הגשמיות, ובכך קרוב יותר לאלוהים מאשר מי שיושב במנוחה ובממשלה. בזותו והשפלתו של היהודי הם יתרונו המובהק:

כי העולם הזה הגשמי מחולק ונבדל מן עולם הבלתי גשמי. ולפיכך זה שהוא נרדף בעולם הזה, מוכח שאין לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, שאם היה לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, לא היה אחר רודפו לכנוס לתוך גבולו… ומאחר שאין מיוחד אליו העולם הגשמי, הוא שייך אל השם יתברך ביותר, שהוא יתברך נבדל מן עולם הזה הגשמי… ולכך מאחר שהדבר ברור אצלינו כי לישראל מיוחד הבלתי גשמי, איך נאמר שיהיה עיקר חלקם בעולם הזה, עד שיהיו ישראל ברוב הזמן בעולם הזה בממשלה ובגדולה… מאחר שהוא כך… אין זה תמיה כלל, כי ישראל הם דווים וסחופים ומטורפים בעולם הזה (יבמות מז א), בשביל שאין כדאי להם עולם הזה, ויש להם התנגדות בעולם הזה.

ישנן השתמעויות פוליטיות, פילוסופיות וקיומיות רבות לתפיסתו של מהר"ל. הנה כמה נקודות: הקיום הפוליטי, והמעשה הפוליטי, הינם מושחתים וגשמיים. בניגוד לתפיסות פוליטיות שרווחו בזמנו של מהר"ל, הבחירה האלוהית בעם, איננה מתגלמת בשלטון הפוליטי, אלא בשבירתו, בקיום גבולי בין סדקיו – במושג טוטלי של גלות. בדידותו של האדם היא תוצר ישיר של אלוהיותו. נפילתו אל תוך העולם מולידה ניכור, שמשמעו, בהקשר זה, קיום דווי, סחוף ומטורף. גלות ישראל הינה גלות אונטולוגית, בלתי ניתנת לשינוי בידי אדם. המצב היהודי מסמל בעצם את מצבו של העולם, המצוי בדיסוננס ובשבר. אלוהים אינו נמצא בתוך הסדר הרגיל, אלא בשבירתו של סדר זה – בחריגה מתמדת. אלוהים מתגלה מתוך הטירוף והבזות.

מודעות פרסומת
5 תגובות
  1. אורן אמר:

    מאוד מאוד יפה. תודה רבה.

  2. דוד יקר, תודה רבה, עתים הרבה אני חש עצמי דווה,סחוף ומטורף– עתה יש לי הצדקה שלימה (גם קליעה לדעת-גדולים) (-:
    את דבריו של מהר"ל כאן אפשר ללמוד גם משורת מדרשי אגדה של חז"ל על הפסוק: "מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא,וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה,וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף " [קהלת ג', 15], לא רק בקהלת רבא אלא גם בויקרא רבא ועוד; מעבר לכך, גם בכמה מקומות ב"ספר חסידים" עולה מגמה כזאת שככל שהאדם נודע יותר בעולם הזה לשם כך הוא פחות יותר מבחינת האל, ונהפוך הוא– על כן החסיד מצטווה לבזות את עצמו ולהמעיט עצמו, ולא לענות גם אם מלבינים את פניו ברבים.
    יתר על כן, אני חושב כי לאור קרבתו של מהר"ל לאבן עזרא (לפחות בכמה נקודות) ולנוכח חיבתו המשוערת לאסטרונומיה– יש לשער כי כאבן עזרא לפניו הוא זיהה את כוכב שבתאי ככוכבו של ישראל, כוכב שהשפעתו גורמת צרה, עיכוב (גם אם כל עכבה לטובה) ומרה שחורה.

  3. David Sorotzkin דוד סורוצקין אמר:

    שועי היקר תודה רבה לך על התוספות המלומדות, כפתור ופרח ודפח"ח. אפשר להוסיף שהתפיסה המובעת פה היא תפיסה כמו-גנוסטית הנעתקת לכדי תפיסה קיבוצית. ניתן לראות כאן את המעבר החשוף מלשונו של היחיד – הנרדף, אל הלשון הקיבוצית – ישראל. אני מייחס חשיבות רבה למעברים כגון אלה המוסיפים להתפתח בהקשרים שונים לכל אורך העת החדשה ועד המאות ה-18 וה-19, ואפילו ה-20. כאשר המציאות הגנוסטית, שהפכה לעיקרון קיבוצי, מתחילה לייצר יותר ויותר תביעות של התבדלות ברמת הפרקטיקה החברתית. זהו אחד היסודות – לא היחידי – שמוליד את תמונת העולם החרדית.

  4. דוד, התבדלות קבוצתית היא תופעה מרתקת, משום שהיא במידה רבה נוגדת הזרתו של היחיד (alienation). כלומר, יש הבדל מהותי בין קבוצה הפורשת מן הכלל (בהנחה שיש דבר כזה כלל), ולחבריה שמור בכל זאת עוגן חברתי (ביטחונות שונים, מוסדות) ועזרה הדדית, ובין פרישתו של היחיד מכל קבוצה אנושית, תפישתו העצמית כנבדל או כפליט מכל חברה, מי שרק חולף-עובר בעולם ומנסה למעט בהתחברויות חברתיות מכל סוג. כמובן שהיחיד אמור להיות משולל כל תפישה פוליטית, מה שאין כן בחברי הקבוצה החותרים ודאי ליצירת סדר חברתי חדש (תיקון עולם, כפי שייתפשֹו זאת, לשיטתם). כמובן יש לקחת בחשבון כי כמעט כל דת או התחברות פוליטית (ובכללה גם חבורה תרבותית או אמנותית) החלה בפרישה של קבוצה מן הכלל ובתפישה עצמית נבדלת, תחילה הם נתפסים כמורדים, לבסוף– כממסד.

  5. David Sorotzkin דוד סורוצקין אמר:

    צודק לחלוטין יש כאן מתח. אין ספק שהעיקרון הגנוסטי בטהרתו שמור כל כולו ליחיד, או לקבוצה מאוד מצומצמת, והוא מאבד את משמעותו כאשר הוא מושלך באופן אוטומטי על קיומה של קבוצה גדולה יחסית. בפועל עם זאת אנחנו רואים שהכיוון הקיבוצי הנשען על תמטיקה גנוסטית הולך ומתחזק, עם המעבר משלב של קיום שמחציתו פורמלי ומחציתו וולונטרי בתקופת הבארוק, אל קיום וולונטרי בחברות האזרחיות של המאות ה-19 וה-20. לכך צריך להוסיף כמובן תהליכים של הזרה שהופנו כלפי יהודים מתוך החברה הנוצרית, שהלכו וגברו, ותרמו בודאי את שלהם. אז כל עוד היהודים היו מאורגנים כקבוצות נבדלות וזרות בתוך העולם הנוצרי – למתח הזה היה משמעות ויחידים היו יכולים להפעיל את העיקרון על עצמם ועל החברה בשני אופנים שונים ומשלימים, ואפשר למצוא לכך דוגמאות רבות. כיום כבר אין משמעות להיבט הקיבוצי. מה גם שהכיוונים המקוריים נשכחו מזמן, או סולפו או פשוט אינם מובנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: