ראה אור מאמרי '"מה שלא ישיגו העמים בשכלם" – הרשב"א והאסכולה הרבנית הקטלאנית ומקומם באפיון ימי הביניים המאוחרים וראשית הזמנים החדשים בתולדות ישראל'. דעת 87, עמ' 137 – 238.

מספר הבהרות ותיקונים:

כדרכם של מחברים לראות מיני שיבושים, אי-בהירויות ומעקשים קטנים רק לאחר הורדת החומר לדפוס, ובפרט במאמר שאורכו למעלה ממאה עמודים ושעמד מספר שנים בהמתנה לדפוס, אף אני נוכחתי במספר נקודות המצריכות הבהרות. הבהרות אלה, ואחרות, תובאנה בספרי שבדפוס לידתה של יהדות נורמטיבית: קנוניזציה, צנזורה והנדסה חברתית בספרד בימי הביניים המאוחרים.

בעמ' 137 ו- 140, האזכור של ההפיכה בקהילת ברצלונה, והירידה של הנשיאים ששלטו שם פחות ממאה שנה, לנוכח הגורמים המתחרים, מובא בקיצור נמרץ, ואינו מתיימר לדייק ולמצות את המורכבות של נושא זה, שתתואר באריכות בספרי שבדפוס.

הפסוק 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' (דברים יז, יא), המובא בשלמותו עם מראה מקום בעמ' 160, מובא בעמ' 156 ו- 157 בתמצית הוראתו ולא כצורתו המדוקדקת תחת הניסוח 'לא תסור מדבריהם ימין ושמאל'.

בעמ' 157 – 159, באשר לתפיסת ההתגלות של הרמב"ן המתוארת אצל משה הלברטל בספרו המצוין – על דרך האמת: הרמב"ן ויצירתה של מסורת. מניסוח דבריי עלול להשתמע שהלברטל אינו מבחין בין רובד ההתגלות המשפטי המצומצם אצל הרמב"ן הכלול בלאו של 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל', ובין רובד ההתגלות המכליל בהתגלות בסיני את כל התכנים הנורמטיבים של היהדות לדורותיה. ואולם המחלוקת שלי עם הלברטל ממוקדת רק סביב הטענה כי אצל הרמב"ן המקורות המובאים לאשש, לטענת הלברטל, את רובד ההתגלות השני, המכליל, אכן משקפים את תפיסת ההתגלות של הרמב"ן. מובן מאליו שאין כוונתי לומר שהלברטל טשטש בין שני תחומי ההתגלות. כלומר המחלוקת פה היא פרשנית, ולא על דיוק הדברים.

עמ' 164, והערה 58, הלכתי בעקבות הזיהוי של דימיטרובסקי את הציטוט שברקע דברי הרשב"א עם מאזני העיונים המיוחס שם בטעות לאלגזאלי. זאת בעקבות דברים המובאים באוצר נחמד שערך יצחק בלומנפלד, שם הוא מייחס, בעקבות אחרים, את החיבור לאלגזאלי, אבל מציין גם את ההקבלות לספר העגולים הרעיוניים. בפועל מדובר בחיבור אקלקטי, המכיל קטעים שונים, חלקם בהעתקה מתוך ספר העגולים הרעיוניים מאת אלבטליוסי, חיבור אקלקטי בפני עצמו, אחרים מאיגרות אחי הטהרה (רסאיל אח'ואן אל-צפא). למותר לציין שהזיהוי של הנבואה כקטגוריה נבדלת מהשכל, מצוי אצל אלגזאלי ובכתבים ערביים נוספים.

עמ' 165, הערה 1. רשום בטעות השוו הקדמת הרד"ק לספר בראשית. במקום זאת צ"ל: ראו לעומת זאת הקדמת הרד"ק לספר בראשית.

עמ' 168 הערה 68, ולאורך המאמר כולו, השימוש שלי במושג נומינליזם קשור ב'תאולוגיה נומינליסטית', היוצרת פער בלתי חדיר בין האדם לאל, ולאו דווקא ובהכרח בנומינליזם פילוסופי, כזה המעוגן באמפריציזם והשולל את השימוש באוניברסאלים. למרות שגם כיוון זה בקירוב ניתן לאתר בקרב אי אילו אישים מחוג זה. זה אמור להיות ברור לחלוטין מעמ' 145 -147, וההערות שם, אבל אני מוסיף זאת אף בנקודה זו למען הסר ספק.

עמ' 179, ברקע לדוגמה שמביא הרשב"א על מעשה המצוות כתרופות שעובדות גם אם החולה אינו מבין טעמם, נשמט במקרה זה המקור שברקע, שהוא כמובן דברי ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, א, עט; וכן ג, ז.

https://i0.wp.com/photos1.blogger.com/x/blogger/6127/4006/1600/310045/Abraham2apiconly.jpg

ויליאם בלייק, מתוך "ירושלים"

אחד הפרדוקסים הגדולים והטראגיים של החיים הוא שאנחנו לא יודעים את "הדבר" במלואו עד שהוא חומק מאתנו.

זה נכוון לגבי ילדותינו והווייתנו כאנשים צעירים, זה נכון לגבי האהבה בחיינו וזה נכון במידה רבה לגבי היחסים שלנו עם הורינו. בפרט אם לא זכינו והם הלכו מאתנו מוקדם מדי, לפני שיכולנו להשלים את מהלכה הקלאסי של האינדיבידואציה – הפנמה עמוקה, דחייה ובריחה, התרחקות, ולבסוף גילוי מחדש.

השלב שבו אנחנו מגלים מחדש את הורינו הוא השלב שבו אנו מיטיבים יותר מאי פעם להכיר את עצמנו. המהלך הסיבובי הושלם, ואנו שוב במנוחה עם עצמנו. אנחנו מסוגלים לקרוא את החיים שלנו, בדרך כלל זמן לא רב מדי לפני שהם אוזלים מאתנו, ולעתים בשעה שאנחנו כבר הורים לילדים השבים ומגלמים בחייהם את מה שאנחנו כבר איבדנו, ואת אשר ישוב ויאבד מהם בעתם. כך שב וחוזר הגלגל עד אין קץ: אנחנו מגלים את הדבר רק משעה שהוא חומק מאתנו.

יחסינו עם הורינו, דומים לתמונת תשליל, נגטיב: הקווים שהם משרטטים בתוכנו מודגשים על ידי הבריחה חסרת התכלית שאנו מנסים לברוח מהם בנעורינו ובצעירותנו. וכך הדבר שאנו שוללים יותר מכל הוא הדבר הנקבע בנו בעוצמה הגדולה ביותר, והוא זה שעתיד לצאת מאתנו ולדובב את חיינו, ודווקא ברגעים המשמעותיים והרי הגורל שבהם.

אבי הלך מאתי בהיותי בן עשרים וחמש שנה. זמן רב לפני שיכולתי, במסגרת ההתפתחות שלי, להשלים את המהלך של השיבה אליו וההשלמה עמו. וכך משעה שזו קרתה הוא כבר לא היה שם בכדי להיות הנמען של אותה שיבה והשלמה. אבל בחיי הנפש אין חלל ריק. כמו רוח גדולה הפורצת מתוך טקס שמאני עלום, כך רוחו שלו פרצה ופורצת מאתי במחשבות שאני חושב, במלים שאני אומר, במשיכה ובדחיה שלי כלפי דברים בעולם, ובמלוא הנפח של הדינמיקה הנפשית שלי.

וכך בעל כורחי, אך גם מתוך השלמה ואהבה, שבתי והייתי למדיום של הכוח הגדול שבו שלקח חלק בעיצוב חיי. של הדומיננטיות העשירה והסמיכה שלו, אך גם הקשה והתובענית, של מטבעות הלשון השגורות שלו, שפורצות ממני חדשים לבקרים.

וזהו אולי הביטוי העמוק ביותר לדרשת חז"ל על הפסוק משיר השירים – וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים – שכל תלמיד חכם שאומרים דבר תורה משמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. לפי דרשה זו אותם ה"ישנים" הם המתים ששפתיהם כביכול נעות בקבר משעה שנאמרים דברים משמם. אלא שבמקרה זה אין דבריי נאמרים משמו של אבי, אלא אבי עצמו הוא המדובב את שפתיי. ואולי בעצם אני הגוויה, או הגולם, שרוחו של אבי מדובבת, ושמא אנחנו כאן המתים, והם שם החיים באמצעותנו והמדובבים את חיינו.

והנה, שלוש שמיטות מאז שאבי הלך מאתי, הוא נמצא כאן ועכשיו. והוא פה בשביל להישאר.

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/1/16/Blake_Job_Evil_Dreams_Detail_bb421_1_13-12_ps_300.jpg

ויליאם בלייק. מתוך סידרת התחריטים "איוב", הלוח ה-11

לפני מספר שבועות התארחתי אצל חברי ערן סבאג בגלי צה"ל בשלוש תכניות שהוקדשו למשורר ולחרט המזהיר, למיסטיקן ולתאולוג האנגלי הרדיקלי והאנטי-ממסדי – ויליאם בלייק. התכניות דנו במקורות התאולוגיים שהשפיעו עליו, למן עמונאל סוודנבורג, והאגודות הסוודנבורגיות בהן נטל בלייק חלק בצעירותו, דרך אישים כיעקב במה – התאולוג הסנדלר, ועד הקורפוס האליכימי ואלכימאים שונים מתקופת הרנסנס ואחריה, וכן במסורות הפואטיות והפוליטיות הרדיקליות של המאה השבע עשרה, תקופת המהפכה האנגלית, טרם הרסטורציה, מהן הושפע. במהלך התכניות דנו ב"שירי תום וניסיון", ובעולם הדימויים והסמלים שמאחריהם, ב"נישואי העדן והשאול" וכן בספרות החזיונית של בלייק ובפואמה "ירושלים". בשלילתו את הדואליזם הפסיכופיזי (הגוף הוא חלק מהנפש, פתחי הנפש, ולא הנפש חלק מהגוף), בתפיסתו את השאול כחלק מתפיסת האלוהות שלו, וכיסוד המכונן באלכימיה של המציאות, ביחסים בין קונקרטיות ובין אלגוריה וסמל, בשלילתו את המדע המודרני שמיסודם של בייקון וניוטון, בתפיסתו ההיסטורית הרגרסיבית והאפוקליפטית, בתפיסותיו הנבואיות ובמיתולוגיות שיצר.

ויליאם בלייק – חלק א

ויליאם בלייק – חלק ב

ויליאם בלייק – חלק ג

פנחס ווייה_עבודה

עבודתם של פנחס וויה ואהרן ישראל מתוך הסדרה 'שבירת הכלים' שהוצגה בתערוכה

מהי 'יציאה בשאלה': עזיבת הדת? כפירה? חילול קודש? נטישת משפחה? בעיטה במוסכמות? או פשוט מעבר מאזור חברתי אחד, על כלליו והנורמות החדורות בו, לאזור חברתי שונה עם כללים שונים ונורמות אחרות? יש להניח ש'יציאה בשאלה' עשויה להיות אחד מן הדברים האלה, כולם ביחד, או אף לא אחד מהם. למושג עצמו אין כמעט היסטוריה; אין הוא אלא היפוך של 'חזרה בתשובה', שלה היסטוריה ארוכה מאוד. 'תשובה' בעברית היא גם 'חזרה' וגם 'מענה'. משל למה הדבר דומה: למקום שאם חזרת אליו קיבלת מענה לכל ספקותיך, או לכל הפחות השתקת אותם. והלא השתיקה היא אבן יסוד בחיי הדת: 'רבש"ע זו תורה וזו שכרה? אמר לו – שתוק! כך עלה במחשבה' (תלמוד בבלי, מנחות כט ב). כביכול יש מקום שאליו שבים בתשובה, שהוא אותו המקום שממנו יוצאים בשאלה. ואם כן מנקודת מבטה של השפה: שאלה ותשובה, יציאה וחזרה, תלויות האחת בשנייה.

מתנועת רצוא ושוב זו שבשפה ובמציאות נגזרים חיי נדודים; ונדודים הם מה שמסמן את היצירה העכשווית והבועטת של יוצרים צעירים שיצאו בשאלה. השינוי המסתמן ביצירות אלה, ביחס לעבר, הוא באופן מובהק קיומי. אם בעבר למרבית היוצאים בשאלה, ממש כמו לחוזרים בתשובה, היו את כל התשובות, ודבריהם היו רצופים סימני קריאה, כיום שונים הם פני הדברים, מעמיקים יותר ופורשים לפנינו מסע שאינו כה חד משמעי. מסע אישי וגם מסע של דור המתנתק מן הכבלים החברתיים של העולמות שעזב, אבל נמנע לקשור עצמו בכבלים חלופיים. מסע הקשור בתהומות של זיכרון, שפה ודימויים של עולם שאינו עוד, אבל עדיין כל כך נוכח, ובעודו קשור באותו עולם הוא חותר לאחרות ולזרות, גם מהמציאות שעזב וגם מהמציאות שאליה לא הגיע. מבקש הוא את הקִרבה האנושית וחותר לשפה חדשה. כמו בספרו של ג'ק קרואק 'בדרכים' – שהגדיר זהות בתנועה של דור שלם – זהו מסע הנפרש תוך כדי הליכתו, ואין לו יעד מוגדר, אלא ההליכה עצמה.

בספרות הרבנית הארכיטיפים של ההליכה בתלם, לעומת המוות, השיגעון והכפירה – יסודות היצירה באשר היא – מוצגים בתוספתא הידועה למסכת חגיגה על ארבע שנכנסו לפרדס: 'בן עזיי ובן זומא, אחר ור' עקיבא. אחד הציץ ומת. אחד הציץ ונפגע. אחד הציץ וקיצץ בנטיעות. ואחד עלה בשלום וירד בשלום'. הפרשנויות לתוספתא זו רבו מספור. בתשובות הגאונים היה מי שקשר מקור זה עם הצפייה המיסטית במרכבתו של אלוהים, שלא כל ברייה יכולה לעמוד בה מבלי למות, להשתגע או לכפור בעיקר. אחרים, כמו הרמב"ם, קשרו זאת במערכות ידע שלא כל אחד יכול להכיל. רבים אמרו שעל אדם למלא את כרסו בש"ס ופוסקים, בטרם יפנה לנפלאות שמעליו או שמתחתיו, לגבהים או לתהומות, שמא אלה יובילוהו למקומות שאין מהם לא חזרה ולא תשובה.

רבי עקיבא ש'עלה בשלום וירד בשלום', חוזר בתשובה היה. הוא אב הטיפוס של היהדות הרבנית האורתודוקסית, המעלה על נס את רעיון התשובה. כדברי רש"י על לשון התלמוד: 'רוב משניות שיש בהש"ס סתומות אליבא דר' עקיבא'; בתווך, בסדקים ובקפלים של המבנה המפואר שנבנה על גבי המסורות של בית מדרשו, ניצבים אזורי דמדומים של התודעה שעליהם ממעטים לדבר. הם מוזכרים במקומות בודדים בתלמוד, בעיקר במסכת חגיגה ובמסכת סנהדרין. אלה הם אזורי המוות, השיגעון והכפירה, הנוכחים בכל מערכת נורמטיבית ומאיימים למוטטה. כמו שני ענפים המתפצלים משורש אחד עשויים הם להוליך גם להתחדשות דתית וגם לכפירה ולמציאת דרכים חדשות. מתוכם מסתעפים המסעות השונים המוליכים את ההולכים בדרכים שלא ישוערו; וכשם שפרצופיהם משונים כך דרכיהם משונות – שפינוזה ושבתאי צבי כמעט בני דור אחד היו. כך גם יהודה אריה ממודינה ואוריאל ד'קוסטה. כך גם הבעל שם טוב ויעקב פרנק, שניהם בני פודוליה שבאוקראינה של היום. ופער של דור בלבד מפריד בין יהודה ליב לילינבלום, מאבות הציונות, לרוזה לוקסמבורג, מהנציגות הבולטות והחריפות של התנועה המהפכנית.

אב הטיפוס של היציאה בשאלה, הנעה בין עולמות רבים, ובקווי התפר שבין האורתודוקסיה, השכלה, ניהיליזם וציונות, מתגלם בספרו האוטוביוגרפי של ליליינבלום 'חטאת נעורים' (1876). הספר ראה אור בעילום שם, והיה בת קול לדור שלם שמאס ביציבות הדוגמטית, הכמו-בארוקית, של ההשכלה העברית ושל האורתודוקסיה היהודית. ליליינבלום מתאר ארבע תקופות שעברו עליו כאדם צעיר: ימי התֺּהו; ימי החושך; ימי האפיקורסות; וימי המשבר והייאוש: המטאפורות של ליליינבלום לקוחות מסיפור הבריאה, וחומרי הגלם הם 'תהו' ו'חשך' – ימי הילדות וההתבגרות: 'בשעה שהייתי חומר המוכן לקבל כל צורה… מלאתי כרסי… ומוחי בהבלים נוראים ועולמי חשך בעדי'. התוצרים הם אפיקורסות בטוחה בעצמה ('בשעה שהאמנתי שמצאתי את האמת, נלחמתי בעדה כדון קישוט… ושמחתי בחלקי שלא היה חלק כלל'), ולבסוף משבר וייאוש, המובילים להתחדשות: 'עיני ראו עולם חדש, עולם שלא ראיתי כמותו מעודי לא בהקיץ ולא בחלום'. זהו סיפור המסע של אדם שרוח יתרה בו, המסופר מחדש בידי כל דור. ואם גם הדרכים לא מובילות ליעד מוגדר, הלא הן נפרשות לפנינו במלוא היופי והכאב שחיי אדם מסוגלים להכיל.

תמונה קשורה

רוזה לוקסמבורג – תמונת מעצר

שתי שיחות שערכתי עם ערן סבאג במסגרת התכנית 'חיים של אחרים' על התאורטיקנית והמהפכנית המרקסיסטית היהודיה רוזה לוקסמבורג, לרגל 147 שנים להולדתה ולרגל שבוע האישה הבינלאומי. השיחות נוגעות בכמה ממסותיה העיקריות, מוקדמות כמאוחרות, דוגמת: 'רפורמה או מהפיכה', 'צבירתו של ההון', 'המהפיכה הרוסית' ועוד. הן בוחנות את דרכה הייחודית לנוכח האופציות המרקסיסטיות האחרות של תקופתה, וכן את הערכתה וביקורתה את מהפכת אוקטובר ברוסיה ואת תפיסותיהם של לנין וטרוצקי.

רוזה לוקסמבורג – חלק א'

רוזה לוקסמבורג – חלק ב'

שלוש שיחות שקיימתי עם חברי איש האשכולות ערן סבאג, על דמותו המרתקת של ניקיטה סרגייביץ' כרושצ'וב, למן צמיחתו כחלק במנגנון הסטאליניסטי, דרך התנערותו הציבורית מסטאלין ומשאר חבריו לצמרת הסובייטית ועד למפלתו. השיחות נכנסו לכמה וכמה רכיבים פוליטיים ותרבותיים מתקופת המלחמה הקרה. השתדלנו להביט במלחמה הקרה גם מבעד לפרספקטיבות סובייטיות, ולא רק מערביות. יש לשים לב למוסיקה המרתקת שערך ערן, שהיא לבדה שיעור מאלף בהיסטוריה התרבותית של המלחמה הקרה, ובמלחמת התדמיות שאפפה אותה.

חרושצ'וב – חלק א'

חרושצ'וב – חלק ב'

חרושצ'וב – חלק ג'